אתם חושבים שהגיע הזמן לוותר עליו? קצת ארוך

הוא בי'ב אני בי', הוא היה איתי ביסודי היה פעם אחת ביסודי שהוא הציק לי ולחברה שלי חח
בחטיבה לא דיברתי איתו בכלל,
בתיכון פתאום אנחנו באותה מגמה(מוסיקה), הוא מסתכל עליי הרבה,אבל יכול להיות שזה סתם בראש שלי.
כשהייתי באודישנים למגמה הוא נכנס לחדר שנגנתי בו ומחא לי כפיים.
מאז דיברתי איתו קצת אבל זה רק כשהוא התחיל שיחות.
הוא החמיא לי הרבה פעמים על הנגינה שלי התחיל איתי קצת שיחות.
כשחבר שלו דיבר איתי הוא הצטרף לשיחה.
יש לנו תחביבים משותפים והוא גר ממש קרוב אליי ואני מתה לדבר איתו אבל החרדה שלי לא מאפשרת לי.
בבית ספר בלתי אפשרי כי הוא בי'ב והוא בקושי בבית ספר, ואם כן אני רואה אותו סתם עומד יהיו לי תירוצים כמו "ההפסקה כמעט נגמרת" או "אין לי מה לומר", אבל יש לי קראש מטורף עליו ואני רואה שהוא בן אדם טוב וכואב לי על כל הפעמים שיכלתי לדבר איתו ולא עשיתי את זה.
היה לנו טיול של כל המגמה לא ממזמן והיה עצירה כזאת וליטרלי תכננתי מה להגיד בעצירה והייתי מוכנה והכל והיינו בכזה בית קפה והוא עבר לידי והיה כלכך קרוב אליי ויכלתי לדבר איתו אבל משהו עצר אותי.
אחר כך תכננתי לדבר איתו בחזרה הביתה כי חשבתי שנלך באותה דרך ותכננתי שעתיים את השיחה הזאת ובסוף הוא הלך בדרך אחרת ואני בכיתי שעה שלמה. הרגשתי כלכך רע.
עכשיו אני עוברת דירה הרבה יותר רחוק ממנו(אני לא עוברת בית ספר), אבל עברה כבר חצי שנה מאז שהתחיל בית ספר והוא עוד מעט מסיים בגרויות ובקושי בא לבית ספר וזה מרגיש כזה שאם אני אמשיך לרדוף אחריו זה רק יעשה לי יותר רע כי אני לא מאמינה בעצמי שאני מסוגלת ליזום איתו שיחה.
מצד שני אני ארגיש חרא כשהוא יעזוב שנה הבאה ואני אמשיך בלי שעשיתי שום דבר בשביל להכיר אותו.