מי שעובר על מצוות ה' יתברך (לא עלינו), וקורה שהוא אפילו בז להן, רחמנא ליצלן, זה לא צביעות מצידו לומר שהוא הבריאה שלו?

מסכימה אין מה להגיד..... כל מילה בסלע

שואל השאלה:
zy1, יש אנשים שאורמים בפה מלא מבחינתם "דת - זה מיותר" (ה' ירחם), שה' "איכזב" אותם (כאילו הוא חייב להם משהו), אבל שאתה מדבר איתם על כפיות טובה - הם אומרים לך שאתה פוגע בבריאה של ה'.

אני לא מדבר על אלה שקשה להם, אאל כלאה שלא אכפת להם מהדת ואפילו בזים לה. קראת את השאלה בכלל?

שואל השאלה:
zy1, את לא מסכימה שצריך לגנות את הרע, כפי שכתוב בספר "שערי תשובה", ואפילו ספר הלכה כגון "חפץ חיים"? ברור שיש פרטים בהלכה, אבל אני מדבר על הציור שבו נשלמו הפרטים.

שואל השאלה:
zy1, אז אני אחדש לך (אם את לא יודעת) שיש מצות התוכחה בתורה ובשלב מסוים (אם הוא בוחר שלא לשמוע לתוכחה) - מגיע שלב שמותר לבזות את אותו אחד.

אביא לך את הרמב"ם:
"הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה--מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים: שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז).

מוכיח את חברו--בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום--צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו, מוטב; ואם לאו, יוכיח פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיח, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן.

מוכיח את חברו תחילה--לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). כך אמרו חכמים, יכול את מוכיחו, ופניו משתנות--תלמוד לומר, "ולא תישא עליו חטא"; מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים.

אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא: כך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

במה דברים אמורים? - בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים--אם לא חזר בו בסתר--מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב: כמו שעשו כל הנביאים לישראל" (משנה תורה, הלכות דעות, פרק ו, הלכות ז-ח).

שימי לב: בהתחלה מוכיחים בנחת ובלשון רכה, ואומרים לו שזה לטובתו, בשביל העולם הבא שלו. עד שאותו אחד יצעק עליו. אבל שזה יקרה (א םהוא מומר לזה) - מותר יהיה מותר להכלים אותו, לפרסם אותו, לחרף אותו, לבזות ולקלל.

יכול להיות שזו צביעות.. אבל אולי זה קצת רדוד לשפוט את זה ככה.

סבא שלי עקרונית לא בנאדם מאמין, אבל פעם אחת ברגע של גילוי לב הוא יצא בשצף ובכעס על ה', על איפה הוא היה במלחמת העולם השניה, ויותר ספציפית, בפרל הארבור. ושאם הוא באמת קיים הוא לא רוצה להכיר אותו אם ככה הוא נתן למאות חיילים אמריקאיים טובים למות בלי התראה. לא חושבת שהייתי אומרת שזה צבוע מצידו..

זאת אולי דוגמא פחות טובה, כי הוא לא מאמין עקרונית, אבל בוא תנסה להסתכל על זה הפוך- יש אנשים מאמינים, וזאת נקודת המוצא שלהם, נקודת הבסיס בנפש שלהם. האם בגלל הקשיים שיש להם בקיום מצוות כאלה ואחרות (ולכולנו יש קשיים.. אף אחד מאיתנו לא מקיים 100% כל הזמן..) הם אמורים לשיטתך להתכחש לאמונה שלהם? לבטל אותה? האם בגלל שקיים בהם כעס על החברה והדת, על עוולות שנעשו להם בשם הדת והמצוות, כעס שגורם להם לבוז למצוות מסויימות, או אפילו לאלוקים עצמו חלילה, הם אמורים למחוק את האמונה שלהם??

הנפש מורכבת, קיימים בה הרבה סתירות בלי שנהיה מודעים אליהם בכלל. זה יהיה מסוכן אם נתחיל להגיד שאנחנו צבועים, על כל סתירה שנגלה בתוך עצמנו. הנפש תתפרק.

כמובן שזה לא שולל את החובה לנסות לשים לב מאיפה הפערים האלה מגיעים.. אבל זאת עבודה של כל אחד לעצמו. ומצוות התוכחה, מבוססת ככל שתהיה, לא יכולה להיות קודמת להבנה הזאת. יש 613 מצוות, ובלי סוף הלכות מסתעפות מהן. בלי לעשות סדר, ללמוד מה קודם למה, מה מבוסס על מה, זה פשוט לחטוא לאמת. אתה יכול לצטט עד מחר את התורה כולה כאסמכתא לכל דבר שתרצה- בלי עבודת עומק זה לא ממש שווה משהו לצערי.

*עריכה- קראתי שוב את מה שכתבת, ואני שומעת את הכעס שלך על אלו שבפירוש לא מאמינים, אבל באופן ציני דורשים ממך לכבד אותם על סמך האמונה שלך, שהם בריאה של אלוקים. זה באמת מקומם.. הם עושים שימוש ציני בך ובאמונה שלך. כנראה שזו אכן צביעות במקרה הספציפי הזה, אבל די ברור לי שהם יודעים שזה רק שימוש ציני, ולא אמונה אמיתית בסופו של דבר :)

יש הבדל בין להאמין בקיומו של כוח עליון, לבין להאמין בדת.
יש אנשים שמאמינים בקיומו של כוח עליון, אך לא מאמינים בו כפי שמתואר בתנ"ך. השקפה זאת נקראת- דאיזם (זאת לא ההגדרה המדוייקת, אך היא בערך נכונה).
אני, באופן אישי, לא רואה בזה צביעות. משום שהם כן מאמינים בה', אך לא בדת. זה לא שהם עושים משהו "שסותר" את מה שהם חושבים, זאת חלק מהאמונה שלהם.
יש אנשים שמאמינים גם בדת וגם בה', אז- זאת צביעות (ברוב המקרים).

העובדה שהם דורשים כבוד בגלל זה- זה בהחלט מטומטם, אבל אני לא יודעת אם לקרוא לזה צביעות.

דאיסטים לא מאמינים בה', כי *ה!ה הוא יישות אלוהית פרסונלית שמזוהה עם התנך.
דאיסטים מאמינים ביישות אלוהית שונה, ולא אחת מוגדרת.

שואל השאלה:
נגה, הם דיברו בשם התורה ומה שכבוד במוקרות על חשיבות ש לכבוד הבריות (זה באמת דבר חשוב לכבד את הבריות, אבל צריך לדעת את מי לכבד ואת מי לא).