6 תשובות
שואל השאלה:
לא
חינוך רוסי,די קשוח
לא
חינוך רוסי,די קשוח
אנונימית
אוקיי...
באמת קשה
תנסי להוכיח להם שאת אחראית מצטערת שאין לי כל כך מה לייעץ
מקווה שתצליחי
באמת קשה
תנסי להוכיח להם שאת אחראית מצטערת שאין לי כל כך מה לייעץ
מקווה שתצליחי
אני חושבת שהדרך הכי טובה לפתור דברים כאלה זה פשוט חשיפה והתמודדות. איך תסתדרי בצבא? ובכן, בני אדם הם יצורים הישרדותיים לא סתם, אחרת ממזמן היינו נכחדים. תתפלאי כמה את בעצם כן מסוגלת לסבול ולעבור.
אני יכולה להגיד על עצמי- בהרבה מובנים אני מאוד דומה לך, יש לי מלא פוביות רציניות מכמעט כל דבר- פוביה ענקית מחרקים ובעצם כל בעל חיים שהוא(גם כלבים), אם יש לי הזדמנות אני לא אשן מחוץ לבית, שונאת טיולים ובקושי הולכת אליהם, מכיתה ו', שם הטיול שנתי היה לישון במלון קטן, לא הלכתי לטיול שנתי אחד בעיקר כי זה היה לישון באוהל מחוץ לבית, למרות שהיו עוד סיבות, שקשורות לעוד פוביות.
אפשר להגיד בביטחון שחייתי בבועה מגינה של הטוב והנוח ובקושי יצאתי מאזור הנוחות. בנוסף אני קצת חולת ניקיון בצורה אובססיבית- כל הזמן שוטפת ידיים, לא יכולה לגעת בדברים מלוכלכים וכו.
למרות כל אלו, אני מוצאת פעם ופעם שוב, שבמקרים בהם אין לי ברירה אלא לצאת מאזור הנוחות, הרבה מהפחדים נעלמים. לדוגמה- בחיים לא אוכל במודע לגעת בשום חרק לא משנה מה, היה לי עכביש מת בחדר ופשוט לא הייתי מסוגלת להוציא אותו משם- גם לא עם מטאטא ומרחוק. אבל, כשיש לי חרק על היד מאינסטינגט אעיף אותו בלי בעיה מהיד שלי ואגע בו. הפעם היחידה שישנתי בתנאי שטח מחוץ לבית היא כשיצאתי לגיחה- אפילו לא ישנתי שם באוהל אמיתי אלא סדינים על אבנים ושק שינה, היו חרקים בכל מקום, עכבישים בשק שינה ולידי, קור אימים ולכלוך בכל מקום ואיכשהו זה היה בסדר. לא נגעתי שם ברצון מעכבישים, וביקשתי מחברה שלי להרוג ולסלק את כולם אבל לפחות לא התחרפנתי והצלחתי אפילו להרדם(למרות שדי בטוחה שעלו עליי עכבישים ועוד מלא חרקים בשינה).
עכשיו אני עומדת להתגייס ולעשות יומיות לפחות, מה שאומר שאשן בבית, אבל עדיין טירונות בבסיס רגיל והאמת שאני לא דואגת, אני יודעת שיש לי אופי הישרדותי וכשאין ברירה, אני מתעלה על עצמי והפחדים. תאמיני לי כנראה גם את, אני לוקחת את זה חיובית- סוף סוף משהו שלא נותן לי אופציה לברוח ומכריח אותי להתמודד עם הפחדים ולהתחשל.
אני יכולה להגיד על עצמי- בהרבה מובנים אני מאוד דומה לך, יש לי מלא פוביות רציניות מכמעט כל דבר- פוביה ענקית מחרקים ובעצם כל בעל חיים שהוא(גם כלבים), אם יש לי הזדמנות אני לא אשן מחוץ לבית, שונאת טיולים ובקושי הולכת אליהם, מכיתה ו', שם הטיול שנתי היה לישון במלון קטן, לא הלכתי לטיול שנתי אחד בעיקר כי זה היה לישון באוהל מחוץ לבית, למרות שהיו עוד סיבות, שקשורות לעוד פוביות.
אפשר להגיד בביטחון שחייתי בבועה מגינה של הטוב והנוח ובקושי יצאתי מאזור הנוחות. בנוסף אני קצת חולת ניקיון בצורה אובססיבית- כל הזמן שוטפת ידיים, לא יכולה לגעת בדברים מלוכלכים וכו.
למרות כל אלו, אני מוצאת פעם ופעם שוב, שבמקרים בהם אין לי ברירה אלא לצאת מאזור הנוחות, הרבה מהפחדים נעלמים. לדוגמה- בחיים לא אוכל במודע לגעת בשום חרק לא משנה מה, היה לי עכביש מת בחדר ופשוט לא הייתי מסוגלת להוציא אותו משם- גם לא עם מטאטא ומרחוק. אבל, כשיש לי חרק על היד מאינסטינגט אעיף אותו בלי בעיה מהיד שלי ואגע בו. הפעם היחידה שישנתי בתנאי שטח מחוץ לבית היא כשיצאתי לגיחה- אפילו לא ישנתי שם באוהל אמיתי אלא סדינים על אבנים ושק שינה, היו חרקים בכל מקום, עכבישים בשק שינה ולידי, קור אימים ולכלוך בכל מקום ואיכשהו זה היה בסדר. לא נגעתי שם ברצון מעכבישים, וביקשתי מחברה שלי להרוג ולסלק את כולם אבל לפחות לא התחרפנתי והצלחתי אפילו להרדם(למרות שדי בטוחה שעלו עליי עכבישים ועוד מלא חרקים בשינה).
עכשיו אני עומדת להתגייס ולעשות יומיות לפחות, מה שאומר שאשן בבית, אבל עדיין טירונות בבסיס רגיל והאמת שאני לא דואגת, אני יודעת שיש לי אופי הישרדותי וכשאין ברירה, אני מתעלה על עצמי והפחדים. תאמיני לי כנראה גם את, אני לוקחת את זה חיובית- סוף סוף משהו שלא נותן לי אופציה לברוח ומכריח אותי להתמודד עם הפחדים ולהתחשל.
אנונימית
מבינה...
לנסות לדבר איתם זה אופציה?
לנסות לדבר איתם זה אופציה?
שואל השאלה:
אבל לרוב ההורים לא נותנים לי,גם לטייל לא נותנים לי עד מאוחר. וגם בכללי אני מעדיפה להיות בבית בלבד שלי או עם ההורים
אבל לרוב ההורים לא נותנים לי,גם לטייל לא נותנים לי עד מאוחר. וגם בכללי אני מעדיפה להיות בבית בלבד שלי או עם ההורים
אנונימית
לנסות לתרגל את הלבד
לישון הרבה אצל חברות,להיות פחות תלותית ולהתחיל לפתח עצמאות
לישון הרבה אצל חברות,להיות פחות תלותית ולהתחיל לפתח עצמאות
באותו הנושא: