אתם חושבים שאהבה יכולה להיות מושלמת? אתם מאמינים בה? (תקראו את התיאור)

אם תרצו להגיב, בבקשה תקראו הכל.
אני מאמינה בלב שלם שאהבה היא הדבר הכי טהור ויפה בעולם, אבל רק כשהיא נמצאת עמוק עמוק בתוך ספרים ושירים, כשהיא מוצגת בצורת מילים יפות. אנשים מחפשים את האהבה שיש לזוג בסדרה האהובה עליהם, אבל אני לא יודעת עד כמה זה קיים במציאות. יש רגשות שכולם מרגישים ועל כך אין עוררין, ואני יודעת שהמציאות מאוד מיופת בסדרות ובכל מקום אחר שבו מנסים להראות את היופי שבאהבה, אבל האם באמת צריך לרדוף אחרי חלום לבן זוג המושלם, גם כשהוא פשוט לא קיים? לפחות לא בין בני אדם אמיתיים ולא מתוסרטים?
אני לא יודעת אם תמצאו היגיון בדברים שלי,
כי אחרי הכל אהבה קיימת וזו עובדה.
וגם במציאות היא כל כך יפה. אבל לא מושלמת. והרדיפה אחר השלמות שבאהבה מצחיקה אותי, כי זה פשוט נעשה לשווא.
חוץ מזה, שמתי לב שהרדיפה הזאת נמצאת בכל מקום ובכל אחד. אח שלי בכיתה א', ילד בן 7 בסך הכל, לא יכול להפסיק לספר לי עד כמה הוא מאוהב באגם מכיתה שלו, וכשאני שואלת אותו מה זו אהבה, הוא אומר לי ששני אנשים מתחתנים. כזאת תשובה פשוטה ומגוחכת, אבל גם כל כך תמימה. וזה גם בבתי הספר ובכל פלטפורמה חברתית. זה פשוט שם, אבל אני לגמרי מבינה את זה.

כי בסופו של דבר, הרצון לאהוב (אצל ילדים בעיקר) הוא הרצון להיות כבר גדולים. הרצון להתבגר ולהוכיח לכולם שאנחנו מסוגלים להכיל מישהו אחר, גם כשאנחנו פשוט לא. הרצון לחקות את ההורים שלנו ואת הזוג המושלם מהסדרה, והרצון להיות נאהבים. כל הרצונות האלה כל כך אנושיים שקשה לי לזלזל בהם ולכן אני לא, אבל הייתי רוצה שאנשים יבינו שאהבה היא לא מושלמת. והיא לא רק המראה החיצוני. היא הבן אדם עצמו. המכלול של כל השריטות בו. ואני לא יודעת עד כמה ילדות בנות 13 מסוגלות להבין את זה. זה בסדר להתנסות, לרצות להתבגר, לרצות לאהוב או להרגיש, אבל לחיות בתוך בועה עם לבבות וכוכבים נשמע לי קצת עקום.

אין כל כך פואנטה לכל החפירה הזאת, סתם רציתי לשפוך את הלב. אשמח אם תביעו את דעתכם;)