10 תשובות
מאוד תלוי בסוג הדיכאון, בסביבה שלי, וכמה הדרדרתי.
אני פשוט אדיש כי כבר עברתי את הפייז הזה של להרגיש חרא, כי מרוב שהרגשתי חרא להרגיש חרא הפך לרגיל, אני שונא את עצמי קבוע וגם זה הפך לרגיל שזה כבר לא מזיז, אם הבנת אותי.
ספציפית הלילה הזה יצא לי להרגיש חרא מהרגיל אבל בדרך כלל את לא תראי אותי רושם מגילה כזאת על איך אני מרגיש
ספציפית הלילה הזה יצא לי להרגיש חרא מהרגיל אבל בדרך כלל את לא תראי אותי רושם מגילה כזאת על איך אני מרגיש
שואל השאלה:
התכוונתי אבל איך אתם מתנהגים עם אנשים?
התכוונתי אבל איך אתם מתנהגים עם אנשים?
אנונימית
אדישים. משתדלים להתרחק מהחברה. מעדיפים להיות לבד.
הייתי עונה לך על זה אם הייתה לי אינטראקציה עם אנשים, אבל לא. אין בי את הכוח לקום מהמיטה בשביל דברים כאלה. אבל נניח ואני כן עם אנשים, זה תלוי איזה. עם חברים קרובים אני סבבה, רגיל, צוחק ומחייך וכל השיט הזה. אבל עם אנשים בכללי, שוב אדיש, ואם אני לא אז אני מתעצבן על עצמי שאני לא. נשמע דפוק, אבל ככה אני.
שואל השאלה:
אתה נשמע כאילו אתה צריך לדבר עם מישהו^
אני פה אם אתה צריך לפרוק או משהו כזה
אתה נשמע כאילו אתה צריך לדבר עם מישהו^
אני פה אם אתה צריך לפרוק או משהו כזה
אנונימית
אני דיי אדישה לא זזה אני לא אצא מהמיטה גם אם יש לי משהו חשוב כי זה פשוט לא יהיה חשוב מבחינתי באותו רגע כבר לא בוכה אני פשוט אסתכל על הקיר שעות בלי לעשות כלום רוב הסיכויים שלא יהיה לי תאבון אני אנסה כמה שפחות להיות בסביבה של אנשים אם הכריחו אותי אז אני אנסה לא לדבר להיות עם אוזניות ולא להתייחס כי אם מישהו יחפור לי אני פשוט אצא לו על החיים וזה רוב הימים שלי כאילו יש לי ימי שיגעון שאני יכולה לחפור שעות ולא להצליח לשבת להשתגע עם עצמי ולרצות לעשות דברים מטומטמים חסרי הגיון ...
אנונימית
שואל השאלה:
אני גם מזדהה עם חלק מהדברים
אני מקווה שאני לא בדיכאון כי זה יכול להיות מבאס
אני גם מזדהה עם חלק מהדברים
אני מקווה שאני לא בדיכאון כי זה יכול להיות מבאס
אנונימית
אדישה,מעדיפה להיות לבד כמה שיותר
עכשיו אני לא חווה את זה אבל כשהייתי בכיתה ח היה לי דיכאון ואני זוכרת בערך את מה שעבר עליי.
אני זוכרת שכן המשכתי את החיים שלי כרגיל, הלכתי לבצפר, חזרתי מהבצפר והסתגרתי רוב הזמן בבית, עשיתי הכול כרגיל אבל פשוט תמיד הרגשתי כאילו יש ענן שחור מעליי של כול הרגשות הרעים שתמיד ליוו אותי, זה ממש פגע לי מבחינה חברתית, היה לי את הדיכאון כי עברתי למקום חדש ומהר מאוד הבנתי שאני אשאר לבד ואז זה רק הלך והדרדר, הרגשתי בודדה וכן רציתי להתחבר לאנשים אבל לא הצלחתי כי הייתי שונה מהם, הם היו שמחים ואנרגטיים והיה לי קשה להשתלב כי אני הייתי עצובה תמיד ורק רציתי לדבר ושלמישהו יהיה אכפת ויבין ויקשיב ולא הצלחתי לחבר בין הפערים בנינו כי פשוט לא יכלתי לצחוק ולהיות כיפית כמו כולם, הצחוק שלי היה מאולץ תמיד כי היה לי קשה להתנתק מהכאב שהיה בי תמיד ואז הרגשתי רע עם עצמי שאני לא מצליחה להיות "נורמלית" וחברותית ולהתחבר לכולם, הרגשתי שאני אשמה על שאני לבד, וכול הרגשות האלו גרמו לי להיות כמו כבויה, לא הצלחתי למצוא את השימחה והרגשתי חסרת תיקווה, הרגשתי סבל והייתי במצב רע שמתתי לצאת ממנו אבל הייתי תקועה ולא יכלתי לעזור לעצמי, הרגשתי פשוט לבד בעולם, הרגשתי שקופה, כאילו לא קיימת, וזה ליווה אותנ תמיד, כול המחשבות האלו היו תמיד אצלי והעיניים שלי רוב הזמן היו אדומות מרוב בכי שעצרתי, זה קרה בעיקר בהפסקות כשישבתי והבנתי כמה אני לבד, וזו בערך הייתה התחושה הכללית, אני זוכרת את זה כתקופה מאוד חשוכה וקודרת בחיים שלי בעיקר בגלל ששנה לפני הייתה מושלמת ותמיד רציתי לחזור לזה, מאז תמיד אני פוחדת שבמקומות חדשים שאלך אליהם אני אהיה לבד אבל אני מעודדת את עצמי שהשתנתי ובניתי לעצמי ביטחון בקטע של להתחבר לאנשים חדשים ובאמת עכשיו הרבה יותר קל לי.
לא יודעת אם זה מה שהתכוונת, הסברתי יותר את הרגשות שלי מאשר את איך חייתי עם זה בפועל, בגדול הייתי ממש חסרת מוטיבציה, קמתי בלי חשק, התארגנתי והלכתי לבצפר בלי חשק ואז תמיד איחרתי, אחרי הבצפר הייתי נמצאת בבית וזהו, תאמת אין לי מושג מה עשיתי בבית, כניראה ראיתי יוטיוב או משהו אבל סהכ החיים שלי היו מאוד משעממים וכמו שאמרתי היה מעליי כמו ענן שחור של רגשות שליווה אותי, היה בי עצב עמוק ומתמשך וכול מה שרציתי זה לא להיות לבד ושלמישהו יהיה אכפת כי כן ניסתי לדבר על זה אבל אף אחד לא הבין או היה לו אכפת מספיק.
וזהו סליחה ממש על החפירה, מקווה שזה עזר איכשהו.
אני זוכרת שכן המשכתי את החיים שלי כרגיל, הלכתי לבצפר, חזרתי מהבצפר והסתגרתי רוב הזמן בבית, עשיתי הכול כרגיל אבל פשוט תמיד הרגשתי כאילו יש ענן שחור מעליי של כול הרגשות הרעים שתמיד ליוו אותי, זה ממש פגע לי מבחינה חברתית, היה לי את הדיכאון כי עברתי למקום חדש ומהר מאוד הבנתי שאני אשאר לבד ואז זה רק הלך והדרדר, הרגשתי בודדה וכן רציתי להתחבר לאנשים אבל לא הצלחתי כי הייתי שונה מהם, הם היו שמחים ואנרגטיים והיה לי קשה להשתלב כי אני הייתי עצובה תמיד ורק רציתי לדבר ושלמישהו יהיה אכפת ויבין ויקשיב ולא הצלחתי לחבר בין הפערים בנינו כי פשוט לא יכלתי לצחוק ולהיות כיפית כמו כולם, הצחוק שלי היה מאולץ תמיד כי היה לי קשה להתנתק מהכאב שהיה בי תמיד ואז הרגשתי רע עם עצמי שאני לא מצליחה להיות "נורמלית" וחברותית ולהתחבר לכולם, הרגשתי שאני אשמה על שאני לבד, וכול הרגשות האלו גרמו לי להיות כמו כבויה, לא הצלחתי למצוא את השימחה והרגשתי חסרת תיקווה, הרגשתי סבל והייתי במצב רע שמתתי לצאת ממנו אבל הייתי תקועה ולא יכלתי לעזור לעצמי, הרגשתי פשוט לבד בעולם, הרגשתי שקופה, כאילו לא קיימת, וזה ליווה אותנ תמיד, כול המחשבות האלו היו תמיד אצלי והעיניים שלי רוב הזמן היו אדומות מרוב בכי שעצרתי, זה קרה בעיקר בהפסקות כשישבתי והבנתי כמה אני לבד, וזו בערך הייתה התחושה הכללית, אני זוכרת את זה כתקופה מאוד חשוכה וקודרת בחיים שלי בעיקר בגלל ששנה לפני הייתה מושלמת ותמיד רציתי לחזור לזה, מאז תמיד אני פוחדת שבמקומות חדשים שאלך אליהם אני אהיה לבד אבל אני מעודדת את עצמי שהשתנתי ובניתי לעצמי ביטחון בקטע של להתחבר לאנשים חדשים ובאמת עכשיו הרבה יותר קל לי.
לא יודעת אם זה מה שהתכוונת, הסברתי יותר את הרגשות שלי מאשר את איך חייתי עם זה בפועל, בגדול הייתי ממש חסרת מוטיבציה, קמתי בלי חשק, התארגנתי והלכתי לבצפר בלי חשק ואז תמיד איחרתי, אחרי הבצפר הייתי נמצאת בבית וזהו, תאמת אין לי מושג מה עשיתי בבית, כניראה ראיתי יוטיוב או משהו אבל סהכ החיים שלי היו מאוד משעממים וכמו שאמרתי היה מעליי כמו ענן שחור של רגשות שליווה אותי, היה בי עצב עמוק ומתמשך וכול מה שרציתי זה לא להיות לבד ושלמישהו יהיה אכפת כי כן ניסתי לדבר על זה אבל אף אחד לא הבין או היה לו אכפת מספיק.
וזהו סליחה ממש על החפירה, מקווה שזה עזר איכשהו.
אנונימית