תשובה אחת
שואל השאלה:
בזמן שהרופא החופר המשיך לדבר ולדבר אני בהיתי בחלון מאחוריו, שני כלבים רדפו אחד אחרי השני והתגלגלו על המדשאה הקטנה מאחורי המרפאה נובחים ומשתובבים.
"שי?" הרופא, דוקטור לוי קרא לי בקול רם.
הפנתי את המבט אליו הבלבול.
"כבר קראנו לך 5 פעמים שי-שי..." אמא נזפה בי במבט עצבני. הטלפון שלה לא הפסיק לזמזם-סימן שהיא צריכה לחזור לעבודה עוד מעט.
"טוב אז את מוכנה להשקל?" דר לוי קרץ לי וסימן לי לבוא למשקל הגדול שניצב בפינה של החדר שלו. נעמדתי בזהירות, שאף אחד מהמשקולות שלי לא תפול ושהמטבעות לא ירעישו ועליתי על המשקל מסתכלת על התקרה בתקווה.
"56.4, עלית קצת אפילו!" הוא אמר בקול גאה.
אני מצטמררת מהמחשבה על המשקל ואז מרגיעה את עצמי עם המחשבה 'תזכרי שאת מחביאה על עצמך עוד 8 קילו'.
חזרנו לשולחן והוא מילא את הפרטים במחשב בזמן שהוא דיבר איתי.
"אז עכשיו מה שאני רוצה זה שתעלי עוד טיפה. אני מרוצה מזה שאת עלית טיפה אבל אני באמת חושב שלהגיע לטווח יהיה הכי טוב בשבילנו".
אני חייכתי חיוך קטן והנהנתי.
ברגע שיצאנו מהחדר שלו אמא שלי נישקה אותי נשיקה חפוזה בלחי ואמרה שהיא חייבת לרוץ.
ישר רצתי לשירותים, שתיתי כל כך הרבה לפני השקילה... השלפוחית שלי לא הפסיקה להתחנן שארוקן אותה. רצתי לתא השירותים הקרוב, התיישבתי על האסלה ונשפתי בהקלה.
בינתיים הוצאתי את כל החפצים שהחבאתי על עצמי ובדקתי בטלפון איזה אוטובוס יהיה לי הכי מהיר להגיע הביתה. הייתי כל כך רעבה...
כשהגעתי הביתה ישר רצתי למקרר האפור הגדול במטבח המעוצב שלנו. לקחתי את החלב ושתיתי חצי קרטון, אחר כך פניתי אל המעדנים והגבינות. וכן הלאה.
בהתחלה, כמו בכל בולמוס אחר התחלתי בלספור כל קלוריה אבל בשלב מסויים זה איבד פואנטה כי האכילה הייתה כל כך חסרת שליטה שאפילו לא שמתי לב מה אני עושה. אחרי 20 דקות של אכילה רציפה התמוטטתי על רצפת המטבח הקרה. הבטן שלי פעמה בעוצמה והרגשתי מזעזע.
עזרתי את כל הכוחות שנותרו לי והלכתי לשירותים בחדר שלי. התיישבתי על הרצפה החומה ודחפתי 2 אצבעות לגרון, האוכל התחיל לזרום קדימה. היה לי טעם נורא בפה.
אחרי 5 דקות בערך של הקאה נשענתי אחורה ונחתי. כאב לי כל הגוף והרגשתי מסוחררת. נשענתי שוב לאסלה ודחפתי 3 אצבעות לגרון-רק שהכל יצא כבר...
ברגע שהקיא הפך חומצי מאוד וכבר לא הצלחתי להקיא נאנחתי ביאוש והורדתי את המים פעמיים. שטפתי ידיים וצחצחתי את שיני.
נגשתי למשקל השחור שלי שניצב בפינה של השירותים ועליתי עליו. 49.0. עליתי.
התחושות הרעות התחילו לעלות בעוצמה.
יצאתי מהשירותים לחדרי ונשכבתי על המיטה בוכה ועייפה.
כשנרגעתי פתחתי את המגרה שלי והוצאתי ממנה את הסכין האהוב עלי והוספתי לאוסף החתכים ברגלי עוד כמה חברים.
בזמן שהרופא החופר המשיך לדבר ולדבר אני בהיתי בחלון מאחוריו, שני כלבים רדפו אחד אחרי השני והתגלגלו על המדשאה הקטנה מאחורי המרפאה נובחים ומשתובבים.
"שי?" הרופא, דוקטור לוי קרא לי בקול רם.
הפנתי את המבט אליו הבלבול.
"כבר קראנו לך 5 פעמים שי-שי..." אמא נזפה בי במבט עצבני. הטלפון שלה לא הפסיק לזמזם-סימן שהיא צריכה לחזור לעבודה עוד מעט.
"טוב אז את מוכנה להשקל?" דר לוי קרץ לי וסימן לי לבוא למשקל הגדול שניצב בפינה של החדר שלו. נעמדתי בזהירות, שאף אחד מהמשקולות שלי לא תפול ושהמטבעות לא ירעישו ועליתי על המשקל מסתכלת על התקרה בתקווה.
"56.4, עלית קצת אפילו!" הוא אמר בקול גאה.
אני מצטמררת מהמחשבה על המשקל ואז מרגיעה את עצמי עם המחשבה 'תזכרי שאת מחביאה על עצמך עוד 8 קילו'.
חזרנו לשולחן והוא מילא את הפרטים במחשב בזמן שהוא דיבר איתי.
"אז עכשיו מה שאני רוצה זה שתעלי עוד טיפה. אני מרוצה מזה שאת עלית טיפה אבל אני באמת חושב שלהגיע לטווח יהיה הכי טוב בשבילנו".
אני חייכתי חיוך קטן והנהנתי.
ברגע שיצאנו מהחדר שלו אמא שלי נישקה אותי נשיקה חפוזה בלחי ואמרה שהיא חייבת לרוץ.
ישר רצתי לשירותים, שתיתי כל כך הרבה לפני השקילה... השלפוחית שלי לא הפסיקה להתחנן שארוקן אותה. רצתי לתא השירותים הקרוב, התיישבתי על האסלה ונשפתי בהקלה.
בינתיים הוצאתי את כל החפצים שהחבאתי על עצמי ובדקתי בטלפון איזה אוטובוס יהיה לי הכי מהיר להגיע הביתה. הייתי כל כך רעבה...
כשהגעתי הביתה ישר רצתי למקרר האפור הגדול במטבח המעוצב שלנו. לקחתי את החלב ושתיתי חצי קרטון, אחר כך פניתי אל המעדנים והגבינות. וכן הלאה.
בהתחלה, כמו בכל בולמוס אחר התחלתי בלספור כל קלוריה אבל בשלב מסויים זה איבד פואנטה כי האכילה הייתה כל כך חסרת שליטה שאפילו לא שמתי לב מה אני עושה. אחרי 20 דקות של אכילה רציפה התמוטטתי על רצפת המטבח הקרה. הבטן שלי פעמה בעוצמה והרגשתי מזעזע.
עזרתי את כל הכוחות שנותרו לי והלכתי לשירותים בחדר שלי. התיישבתי על הרצפה החומה ודחפתי 2 אצבעות לגרון, האוכל התחיל לזרום קדימה. היה לי טעם נורא בפה.
אחרי 5 דקות בערך של הקאה נשענתי אחורה ונחתי. כאב לי כל הגוף והרגשתי מסוחררת. נשענתי שוב לאסלה ודחפתי 3 אצבעות לגרון-רק שהכל יצא כבר...
ברגע שהקיא הפך חומצי מאוד וכבר לא הצלחתי להקיא נאנחתי ביאוש והורדתי את המים פעמיים. שטפתי ידיים וצחצחתי את שיני.
נגשתי למשקל השחור שלי שניצב בפינה של השירותים ועליתי עליו. 49.0. עליתי.
התחושות הרעות התחילו לעלות בעוצמה.
יצאתי מהשירותים לחדרי ונשכבתי על המיטה בוכה ועייפה.
כשנרגעתי פתחתי את המגרה שלי והוצאתי ממנה את הסכין האהוב עלי והוספתי לאוסף החתכים ברגלי עוד כמה חברים.
אנונימית