אני לא יודע מה לעשות עם עצמי...

הגעתי למצב די בעייתי בלשון המעטה ואני צריך עזרה דחופה. קצת רקע:
אני בכיתה יא ולומד בבית ספר מופת. שהגעתי לשם היה לי מלא מוטיבציה והיו לי ציונים גבוהים, אבל עם השנים המצב הדרדר. בעקבות בעיה רפואית שאני מעדיף לא לציין אותה. התחיל לי דיכאון כבד ואיבדתי את כל המוטיבציה שטיפה הייתה לי. ההורים שלי מאוכזבים וזה מעיק עלי אבל אני פשוט לא מסוגל ללמוד. במתמטיקה לדוגמא ירדתי מציונים של 90+ ב 5 יחל לציונים של 50-70 בארבע יחידות(ירדתי הקבצה) ואני ממשיך להדרדר. המצב על הפנים גם בהיסטוריה וספרות עם ציונים שמגרדים את 60. אני מרגיש חסר תועלת. אפילו לא סיימתי את השעות התנדבות של שנה שעברה כך שאני לא בטוח אם אני יקבל בגרות בכלל. איבדתי מוטיבציה להכל, ללכת לחוג שחייה, לעשות שיעורי בית, להקשיב בשיעורים, לדבר עם אנשים להוציא את הכלב וכולי. אני מרגיש בדידות, עליבות, אני מרגיש כאילו לא יצא ממני כלום.דווקא בשנה הכי חשובה "יא", הגעתי למצב הקשה ביותר שהייתי בו אי פעם. אם כל זה לא מספיק התאהבתי בילדה בכיתה מתחתי. מישהי שאין לי סיכוי לפתח איתה שום אינטרקציה כיוון שהיא חכמה בהרבה ממני ובחיים לא דיברתי איתה, אבל המחשבות עלייה נהיו טורדניות ומציקות. אני בוכה כמעט בכל יום ונרדם בשעות מאוחרות. התחילו לי מחשבות טורדניות על התאבדות ועל החיים שלי כיום, חוסר מיצוי עצמי, אכזבה עצמית, תחושה שלא ניצלתי כראוי את הזמן שלי בעבר. חשוב לציין שגם המורים משדרים אכזבה וזה לא דבר שעוזר לי כל כך. אני בא עייף לבית הספר ונרדם בשיעורים. היום קיבלנו תעודות והיה קשה לתאר את תחושת העצב שהרגשתי בייחוד שכולם משווים ציונים. למעט אנגלית, המצב שלי בריצפה.אני מרגיש שסללתי את החיים שלי בדרך הגרוע ביותר שיכולתי. אפילו לא רציתי ללכת לבית ספר הזה אבל ההורים העדיפו. התאבדות כבר לא נראת פתרון לא רציונלי כיוון שאני לא נהנה לחיות יותר ולא רואה איך החיים שלי עומדים להשתפר מכאן. לא מזמן הכנתי כוס מלאה בכדורי שינה(למטרת התאבדות) אבל התחרטתי לבסוף ולא השתמשתי בה.
יש לכם הצעות מה אני יכול לעשות? האם יש דרך להתחיל התחלה חדשה בשלב הזה או שאני באמת אבוד...