בכנות, מה דעתכם? הייתם קוראים סיפור עם סגנון כזה של כתיבה?

הכיסא מסתובב, ואני זז איתו, כי שום דבר אחר לא זז חוץ ממני וממה שיש סביבי...הכל סביבי זז, הצלחות והכוסות רועדות, מתרסקות על הרצפה, הכפית נופלת על הרצפה, הרצפה נופלת על הרצפה. הכל נופל עליה בעיני, ומפסיק לזוז. גם לא השעון, המחוגים עוצרים. והכל נעצר, כמו בעדשה של מצלמה. האוויר קפוא והנשימות שלי הופכות למהירות כמו מפוח עלים.

מלוור תולש את מבטו מהמרק וקם מהשולחן. "אנחנו שוב מוקפים."

"מ-ה..." אני שואל בתוך המולת השאלות והבהלה, מביט בדמויות האבן של המשפחה שלי ובכפיות המרק קפואות באוויר, גם המרק לא זז. "מ-ה קור-ה כא-ן?"

בבת אחת הכיסאות נזרקים לאחור, כולנו קמים בבהלה לקולות הנפץ שמהדהדים מבעד לקירות. יריית אבנים. ועוד אבנים. כל הרצפה מתנדנדת מתחת לרגלינו והחלונות מתנפצים.

"מהר!" צועקת פיץ'.הרגליים שלי פתאום מתחילות לזוז לעצמן לעבר היציאה, אני מנסה להתעלם, נאנק מהצרחות. אנחנו עולים במדרגות ואני מרגיש מנותק מהרגליים, מהגוף, קליל כמו ענן.