38 תשובות
דעתי היא שהימין האינטלקטואלי בארץ מתחיל להרים ראש כנגד השמאל.
תופעה מעניינת, שהיא חלק ממגמה עולמית.
תופעה מעניינת, שהיא חלק ממגמה עולמית.
שואל השאלה:
מה מצביע על מגמה זו?
מה מצביע על מגמה זו?
אנונימית
כל מי שפנה אלי אי פעם בדואר אלקטרוני שם לב, בוודאי, שאינני ממהר לענות. אודה ואתוודה: בכל מה שנוגע לתגובה על אימיילים, אני דחיין ידוע לשמצה. אין לי הסבר משכנע אך עם כל זאת, אני זוכר מייל אחד שנחפזתי מאד לענות לו. זו הייתה הזמנה ליטול חלק ב'כנס השמרנות הראשון', שנערך במאי לפני כשנתיים. מעולם לא מיהרתי כל כך להשיב בשלילה על הצעה אדיבה. הייתה לי תחושה ברורה שלא ארצה להיות שם, ביודעי שהמארגנים אינם יודעים באמת שמרנות מהי או נחושים בדעתם לסלף אותה לבלי הכר ואמנם, רשימת הדוברים בכנס אישרה את חששותיי. גדי טאוב? ארז תדמור? בני ציפר? מה להם ולשמרנות? מישהו החליט שזה רעיון טוב להזמין פירומנים לנשף מכבי אש. שיהיה להם לבריאות; אני אישאר בבית.
ברשותכם, אני רוצה להתעכב לרגע על מר ציפר. אני מבטיח לכם שלא הייתי עושה זאת אלמלא הייתה לי סיבה טובה לכך. בני ציפר הוא דמות גרוטסקית, שמוטב להימנע מלהעניק לה את תשומת הלב שלה היא נזקקת כמו אוויר לנשימה אבל הטקסט שפרסם בגיליון הארץ של סוף השבוע 'גלריה' טומן בחובו בכל זאת שיעור מעניין, המצדיק את הטרחה. המאמר מוקדש לז'וריס-קרל הויסמנס, הסופר הצרפתי שספרו "להפך" ( rebours ) תורגם בידי ציפר וראה אור בהוצאת 'כרמל' ב-1998. "להפך" היה הרומן השישי שחיבר הויסמנס ועם פרסומו, בשנת 1884, הפך בתוך שנים מעטות ליצירת הפולחן בהא הידיעה של ספרות הדקדנס וזאת למרות העובדה שמדובר בעצם בטקסט מייגע מאד. אוסקר וויילד , שקרא את הספר והושפע ממנו מזכיר אותו, בלי לציינו בשמו, ברומן "דיוקנו של דוריאן גריי" אמר עליו, במהלך המשפט שנערך לו, ש"אין הוא כתוב היטב, אבל הוא נתן לי רעיון מסוים". יורם ברונובסקי המנוח, שצירף אחרית דבר לתרגום, כותב ש"'להפך' היה מקור השראה לא רק לוויילד, אלא לתקופה כולה" ומתאר את גיבור הספר האריסטוקרט הצעיר ז'אן פלורסס דז-אסנט , ההולך ומתנתק מן המציאות הסובבת אותו לטובת השתקעות בעולם פרטי של עינוגים אינטלקטואלים ואסתטיים אקסצנטריים - כ"מגלמו המושלם, הארכיטיפי" של הדקדנס.
במאמר ב'גלריה' הנושא את הכותרת "מסע אל האופל" יוצא בני ציפר לשיטוט פריסאי בעקבות גיבורו, כשהוא מנצל את ההתעוררות המחודשת של העניין בהויסמנס (הוצאת הספרים 'גלימאר' השיקה לא מזמן אסופה חדשה של כתבי הסופר ובמוזיאון אורסיי נפתחה תערוכה המוקדשת לו) כדי להלעיט את הקוראים בתמהיל המוכר של הגיגנות לא קוהרנטית וניים דרופינג סיטוני הרגלי כתיבה טרחניים שאינם משרתים שום מטרה מלבד תשוקתו הנרקיסיסטית של הכותב להציג עצמו כדייר של קבע בספירה האולימפית של התרבות הגבוהה. בתוך כך, הוא גם מתנדב להסביר מדוע הוא מוקסם מיוצר כמו הויסמנס שהיה אנטישמי חריף ושאימץ בערוב ימיו מין גרסה של ראקציונריות קתולית המפלרטטת עם מאגיה שחורה ורוע דיאבולי.
ציפר מזכיר מאמר שהתפרסם ב'הארץ' בדצמבר 2018 ושבו תקף אותו שלמה זנד, חוקר ההמצאות הציוניות המהולל, כ"ציני ביותר מבין הפוסט־מודרניסטים המקומיים". זנד טען שיש חוט מקשר ברור של "א-מוסריות" בין התלהבותו של ציפר מהויסמנס ובין חבירתו לימין לישראלי. אותה א-מוסריות, טוען זנד, אפיינה אינטלקטואלים "כמו רודיארד קיפלינג, גבריאלה ד'אנונציו, מרטין היידגר, קרל שמיט, לואי פרדינאן סלין, דריו לה רושל, עזרא פאונד, ואיין ראנד ששירתו והעריצו את הכוח, ובזו לרכרוכיים שמתפלשים במוסר האוניברסלי, מזדהים עם החלשים ומגינים תמיד על מיעוטים".
ואיך מגיב עורך מוסף הספרות והתרבות של 'הארץ' להאשמות האלה? "זנד לא ידע כמה הוא צדק. הויסמנס היה לי מקור השראה ודגם לחיקוי". ציפר כותב על משיכתו ארוכת השנים אל הסופרים של הימין הצרפתי הקתולי האנטישמי דרייה לה-רושל, אנרי דה-מונתרלאן, לואי פרדיננד סלין, רובר ברזיאק ואחרים וזוקף אותה לזכותם של אהרון אמיר ויהושע קנז שחנכו אותו ל"עולמות האפלים של הספרות שהוטבעה בסטיגמה 'פאשיסטית' ". נדמה שהסטיגמה הזאת מפריעה לו הרבה יותר מן העמדות הקונקרטיות שהציגו הסופרים האלה, שהיו מעוררות פלצות ממש (ברזיאק, שהוצא להורג אחרי המלחמה, הכריז ב-1942 ש"עלינו להיפטר מהיהודים בבת אחת ובלי להשאיר את הילדים". נו, העיקר שלא יכתימו אותו בסטיגמה). ואולם, ציפר אינו מבקש להלבין את רשעותם של בני הבליעל. נהפוך הוא: הוא רוחש להם הערצה בדיוק בגלל התכונה הזאת. שנצטט את אורח כנס השמרנות הראשון? קדימה: "מה שהקסים את אהרן אמיר ויהושע קנז, ואותי אחריהם, בימין הצרפתי הקתולי וכן האנטישמי היה התעוזה של אנשיו לנסות לקרב את הידיים אל אש הרוע ולבחון עד כמה יעזו לחרוך את עצמם. קנז נהג לחזור באוזני על משפט של מונתרלאן, שכשנשאל למה שיתף פעולה עם הנאצים והשיב: pour le plaisir de la trahison (בשביל התענוג שבבגידה). והרי אי אפשר שלא להבחין שההיקסמות מן הרוע לשם הרוע שזורה בכל הספרות והשירה הצרפתית, כפי שגם שזור בה הבוז לצדקנות הבורגנית, שאחרי מלחמת העולם השנייה שינתה את צורתה לצדקנות השמאלית ולימים למה שקרוי 'תקינות פוליטית'".
זוהי אמירה מבחילה, הזורה אור על המוטיבציה האמיתית העומדת מאחורי תמיכתו של ציפר בימין הפופוליסטי. לא, הוא לא חווה קונברסיה אידאולוגית עמוקה ולא גילה לפתע את האמת העמוקה יותר של הזהות הלאומית או את יופייה של המסורת היהודית. המסורת היחידה שציפר מזדהה עמה היא המסורת הניהיליסטית של הערצת הכוח לשמו ושל ההיקסמות מן הרוע, והאמתלה האתית היחידה שהוא טורח להציע לבחירותיו הפוליטיות המגונות היא "בוז לצדקנות בורגנית", או בשמה העכשווי "תקינות פוליטית".
הנקודה האחרונה היא שמקנה לדבריו של ציפר חשיבות החורגת מן ההקשר הפרסונלי, מכיוון שהיא מסגירה את הסנטימנט הפוליטי רב העוצמה המניע כיום חלק גדול ממחנה הימין הפופוליסטי (וגם, צריך לומר, חוגים רחבים בקרב הימין הליברטריאני). יותר משיש למחנה הזה חזון פוליטי פוזיטיבי, הוא ניזון מן השנאה ל"שבט הלבן" או "לישראל הראשונה" אם תרצו כלומר, לאליטה הבורגנית האשכנזית והפרוגרסיבית. דוברי הימין אוהבים להצמיד לשנאה הזאת את התווית "שמרנית", אבל היא רחוקה מן השמרנות כרחוק מזרח ממערב; היא רדיקלית ואנטי ממסדית מעצם מהותה. היא מתמסרת לחינגה דיוניסית של טינה ושל תוקפנות גזענית, מעמדית ומיזוגנית, רק כדי להתריס בפרצופה של "התקינות הפוליטית".
דווקא הסופר הצרפתי מישל וולבק, שציפר מזכיר כבן-ברית לכאורה בביקורת החריפה על הצדקנות הבורגנית ושנמנה אף הוא עם מעריציו של הויסמנס מפליא לתאר את הסכנה הטמונה במנטליות האנטי ממסדית הזאת. בספר "אויבי הציבור", המתעד את הדיאלוג שלו עם ברנאר אנרי-לוי (צדקן מאוס באמת ובתמים) וולבק מצטט משפט שאמר גתה, "עדיף אי-צדק על אי-סדר", כמוטו של אלה הסוברים כמוהו ש"רשות האחראית למצב מסוים צריכה להגיע להחלטה כל החלטה שהיא ולו גם משוערת או לא-צודקת ובלבד שלא תשאיר את המילה האחרונה ל'המון' או ל'רחוב', כלומר לחיה הרעה הגדולה המשולהבת, הנכונה לביזה ולטבח. הוא המשפט של כל אלה הנרדפים בידי המחשבה שלעולם איננו רחוקים מהפראות הקמאית, שהתרבות היא בסך הכל קליפה".
וולבק מתבטא כאן כשמרן פר אקסלנס, ובמובנים מסוימים הוא אכן כזה הרבה יותר מציפר, הנהנה מחיזוריהם של דמגוגים, מפיצי שנאה ומרעילי בארות, ומשתף עמם פעולה בחפץ לב. ציפר הוא אסתטיקן דקדנטי; השמרנות היא לדידו לא יותר מחליפה מגונדרת שהוא עוטה לצורכי השעה, והוא לא יהסס להחליפה באחרת כשתנוח עליו הרוח. שכנוע מוסרי פנימי? הצחקתם אותו. דברו אתו על שעמום. "תמיד שנאתי הגדרות ברורות", מכריז ציפר, "וחשבתי שאין דבר משעמם יותר מלהיות בעל זהות אחת, ומה טוב ומה נעים לדלג בין הגדרות עצמיות וזהויות ולוא רק כדי לבלבל את האויב, שיהיה תמיד אותו אויב: הבורגני הצדקן, ויהא זה בצרפת בימי פרשת דרייפוס או בישראל בימי פרשת נתניהו". כן, קראתם נכון. הפוסמודרניסט הציניקן ציפר וזנד צודק לחלוטין באפיונו ככזה מודה בפה מלא במה שגם החריפים שבמבקרים היו מהססים להטיח נגדו. מבחינתו, תמיכה בחוגים האנטישמיים של ה'אקסיון פראנסז' היא מוצדקת בדיוק מאותה סיבה שהתמיכה בנתניהו מוצדקת. "מה טוב ומה נעים" להתחכך ברוע; האויב, אחרי הכל, הוא הבורגנות.
איך צריך שמרן אמיתי לא, לא הליצנים של 'כנס השמרנות' להגיב לטיפוס כזה? אולי נחזור לרגע להויסמנס, ולדברים שכתב עליו אירווינג בביט, חוקר ספרות ודמות תרבותית נערצת על השמרנים האמריקנים (ובעיקר על ראסל קירק, המצרף אותו לפנתיאון של 'השכל השמרני'). בביט מזכיר את הויסמנס בספרו הגדול "רוסו והרומנטיציזם", שראה אור ב-1919, ומתאר את "להפך" כסימפטום של "פשיטת הרגל" שאליה הגיעה הרומנטיקה האירופית לאחר שנטשה כל יומרה מוסרית לטובת "שיוט עצל על מימי הזרם של הלכי הרוח והטמפרמנט". בהערת שוליים בביט מציין שרומא הדקדנטית הצמיחה גרסאות משלה לדמותו של דז-אסנט, ומפנה את הקורא לדברים שכותב סנקה על "ההופכים יום ללילה ולילה ליום" באיגרת 122 מתוך "מכתבים אל לוקיליוס". מכיוון שהטקסט תורגם לא מזמן לעברית בידי דבורה גילולה אצטט ממנו, ברשותכם: " אתה שואל איך נוצרה השחתה כזאת בנפש, הפיכת אור יום החיים כולם ללילה? כל מגרעותינו לוחמות בטבע, כולן נוטשות את הסדר המחויב. זאת מטרת המותרות, ליהנות מהלא מקובל, לא רק לזנוח את הישר אלא גם להתרחק ממנו רחוק ככל האפשר, ולבסוף גם להתייצב נגדו". פילוסופיה, אומר סנקה, "איננה צריכה לספק תירוצים למגרעות. אין תקוות הבראה לחולה אם רופאו מעודד אותו לנהוג בחוסר ריסון".
וזאת, רק אחת מן הסיבות שמיהרתי כל כך לענות בשלילה לאימייל ההוא אך מכוון שהמלל כאן מוגבל אסתפק בה לעת עתה.
ברשותכם, אני רוצה להתעכב לרגע על מר ציפר. אני מבטיח לכם שלא הייתי עושה זאת אלמלא הייתה לי סיבה טובה לכך. בני ציפר הוא דמות גרוטסקית, שמוטב להימנע מלהעניק לה את תשומת הלב שלה היא נזקקת כמו אוויר לנשימה אבל הטקסט שפרסם בגיליון הארץ של סוף השבוע 'גלריה' טומן בחובו בכל זאת שיעור מעניין, המצדיק את הטרחה. המאמר מוקדש לז'וריס-קרל הויסמנס, הסופר הצרפתי שספרו "להפך" ( rebours ) תורגם בידי ציפר וראה אור בהוצאת 'כרמל' ב-1998. "להפך" היה הרומן השישי שחיבר הויסמנס ועם פרסומו, בשנת 1884, הפך בתוך שנים מעטות ליצירת הפולחן בהא הידיעה של ספרות הדקדנס וזאת למרות העובדה שמדובר בעצם בטקסט מייגע מאד. אוסקר וויילד , שקרא את הספר והושפע ממנו מזכיר אותו, בלי לציינו בשמו, ברומן "דיוקנו של דוריאן גריי" אמר עליו, במהלך המשפט שנערך לו, ש"אין הוא כתוב היטב, אבל הוא נתן לי רעיון מסוים". יורם ברונובסקי המנוח, שצירף אחרית דבר לתרגום, כותב ש"'להפך' היה מקור השראה לא רק לוויילד, אלא לתקופה כולה" ומתאר את גיבור הספר האריסטוקרט הצעיר ז'אן פלורסס דז-אסנט , ההולך ומתנתק מן המציאות הסובבת אותו לטובת השתקעות בעולם פרטי של עינוגים אינטלקטואלים ואסתטיים אקסצנטריים - כ"מגלמו המושלם, הארכיטיפי" של הדקדנס.
במאמר ב'גלריה' הנושא את הכותרת "מסע אל האופל" יוצא בני ציפר לשיטוט פריסאי בעקבות גיבורו, כשהוא מנצל את ההתעוררות המחודשת של העניין בהויסמנס (הוצאת הספרים 'גלימאר' השיקה לא מזמן אסופה חדשה של כתבי הסופר ובמוזיאון אורסיי נפתחה תערוכה המוקדשת לו) כדי להלעיט את הקוראים בתמהיל המוכר של הגיגנות לא קוהרנטית וניים דרופינג סיטוני הרגלי כתיבה טרחניים שאינם משרתים שום מטרה מלבד תשוקתו הנרקיסיסטית של הכותב להציג עצמו כדייר של קבע בספירה האולימפית של התרבות הגבוהה. בתוך כך, הוא גם מתנדב להסביר מדוע הוא מוקסם מיוצר כמו הויסמנס שהיה אנטישמי חריף ושאימץ בערוב ימיו מין גרסה של ראקציונריות קתולית המפלרטטת עם מאגיה שחורה ורוע דיאבולי.
ציפר מזכיר מאמר שהתפרסם ב'הארץ' בדצמבר 2018 ושבו תקף אותו שלמה זנד, חוקר ההמצאות הציוניות המהולל, כ"ציני ביותר מבין הפוסט־מודרניסטים המקומיים". זנד טען שיש חוט מקשר ברור של "א-מוסריות" בין התלהבותו של ציפר מהויסמנס ובין חבירתו לימין לישראלי. אותה א-מוסריות, טוען זנד, אפיינה אינטלקטואלים "כמו רודיארד קיפלינג, גבריאלה ד'אנונציו, מרטין היידגר, קרל שמיט, לואי פרדינאן סלין, דריו לה רושל, עזרא פאונד, ואיין ראנד ששירתו והעריצו את הכוח, ובזו לרכרוכיים שמתפלשים במוסר האוניברסלי, מזדהים עם החלשים ומגינים תמיד על מיעוטים".
ואיך מגיב עורך מוסף הספרות והתרבות של 'הארץ' להאשמות האלה? "זנד לא ידע כמה הוא צדק. הויסמנס היה לי מקור השראה ודגם לחיקוי". ציפר כותב על משיכתו ארוכת השנים אל הסופרים של הימין הצרפתי הקתולי האנטישמי דרייה לה-רושל, אנרי דה-מונתרלאן, לואי פרדיננד סלין, רובר ברזיאק ואחרים וזוקף אותה לזכותם של אהרון אמיר ויהושע קנז שחנכו אותו ל"עולמות האפלים של הספרות שהוטבעה בסטיגמה 'פאשיסטית' ". נדמה שהסטיגמה הזאת מפריעה לו הרבה יותר מן העמדות הקונקרטיות שהציגו הסופרים האלה, שהיו מעוררות פלצות ממש (ברזיאק, שהוצא להורג אחרי המלחמה, הכריז ב-1942 ש"עלינו להיפטר מהיהודים בבת אחת ובלי להשאיר את הילדים". נו, העיקר שלא יכתימו אותו בסטיגמה). ואולם, ציפר אינו מבקש להלבין את רשעותם של בני הבליעל. נהפוך הוא: הוא רוחש להם הערצה בדיוק בגלל התכונה הזאת. שנצטט את אורח כנס השמרנות הראשון? קדימה: "מה שהקסים את אהרן אמיר ויהושע קנז, ואותי אחריהם, בימין הצרפתי הקתולי וכן האנטישמי היה התעוזה של אנשיו לנסות לקרב את הידיים אל אש הרוע ולבחון עד כמה יעזו לחרוך את עצמם. קנז נהג לחזור באוזני על משפט של מונתרלאן, שכשנשאל למה שיתף פעולה עם הנאצים והשיב: pour le plaisir de la trahison (בשביל התענוג שבבגידה). והרי אי אפשר שלא להבחין שההיקסמות מן הרוע לשם הרוע שזורה בכל הספרות והשירה הצרפתית, כפי שגם שזור בה הבוז לצדקנות הבורגנית, שאחרי מלחמת העולם השנייה שינתה את צורתה לצדקנות השמאלית ולימים למה שקרוי 'תקינות פוליטית'".
זוהי אמירה מבחילה, הזורה אור על המוטיבציה האמיתית העומדת מאחורי תמיכתו של ציפר בימין הפופוליסטי. לא, הוא לא חווה קונברסיה אידאולוגית עמוקה ולא גילה לפתע את האמת העמוקה יותר של הזהות הלאומית או את יופייה של המסורת היהודית. המסורת היחידה שציפר מזדהה עמה היא המסורת הניהיליסטית של הערצת הכוח לשמו ושל ההיקסמות מן הרוע, והאמתלה האתית היחידה שהוא טורח להציע לבחירותיו הפוליטיות המגונות היא "בוז לצדקנות בורגנית", או בשמה העכשווי "תקינות פוליטית".
הנקודה האחרונה היא שמקנה לדבריו של ציפר חשיבות החורגת מן ההקשר הפרסונלי, מכיוון שהיא מסגירה את הסנטימנט הפוליטי רב העוצמה המניע כיום חלק גדול ממחנה הימין הפופוליסטי (וגם, צריך לומר, חוגים רחבים בקרב הימין הליברטריאני). יותר משיש למחנה הזה חזון פוליטי פוזיטיבי, הוא ניזון מן השנאה ל"שבט הלבן" או "לישראל הראשונה" אם תרצו כלומר, לאליטה הבורגנית האשכנזית והפרוגרסיבית. דוברי הימין אוהבים להצמיד לשנאה הזאת את התווית "שמרנית", אבל היא רחוקה מן השמרנות כרחוק מזרח ממערב; היא רדיקלית ואנטי ממסדית מעצם מהותה. היא מתמסרת לחינגה דיוניסית של טינה ושל תוקפנות גזענית, מעמדית ומיזוגנית, רק כדי להתריס בפרצופה של "התקינות הפוליטית".
דווקא הסופר הצרפתי מישל וולבק, שציפר מזכיר כבן-ברית לכאורה בביקורת החריפה על הצדקנות הבורגנית ושנמנה אף הוא עם מעריציו של הויסמנס מפליא לתאר את הסכנה הטמונה במנטליות האנטי ממסדית הזאת. בספר "אויבי הציבור", המתעד את הדיאלוג שלו עם ברנאר אנרי-לוי (צדקן מאוס באמת ובתמים) וולבק מצטט משפט שאמר גתה, "עדיף אי-צדק על אי-סדר", כמוטו של אלה הסוברים כמוהו ש"רשות האחראית למצב מסוים צריכה להגיע להחלטה כל החלטה שהיא ולו גם משוערת או לא-צודקת ובלבד שלא תשאיר את המילה האחרונה ל'המון' או ל'רחוב', כלומר לחיה הרעה הגדולה המשולהבת, הנכונה לביזה ולטבח. הוא המשפט של כל אלה הנרדפים בידי המחשבה שלעולם איננו רחוקים מהפראות הקמאית, שהתרבות היא בסך הכל קליפה".
וולבק מתבטא כאן כשמרן פר אקסלנס, ובמובנים מסוימים הוא אכן כזה הרבה יותר מציפר, הנהנה מחיזוריהם של דמגוגים, מפיצי שנאה ומרעילי בארות, ומשתף עמם פעולה בחפץ לב. ציפר הוא אסתטיקן דקדנטי; השמרנות היא לדידו לא יותר מחליפה מגונדרת שהוא עוטה לצורכי השעה, והוא לא יהסס להחליפה באחרת כשתנוח עליו הרוח. שכנוע מוסרי פנימי? הצחקתם אותו. דברו אתו על שעמום. "תמיד שנאתי הגדרות ברורות", מכריז ציפר, "וחשבתי שאין דבר משעמם יותר מלהיות בעל זהות אחת, ומה טוב ומה נעים לדלג בין הגדרות עצמיות וזהויות ולוא רק כדי לבלבל את האויב, שיהיה תמיד אותו אויב: הבורגני הצדקן, ויהא זה בצרפת בימי פרשת דרייפוס או בישראל בימי פרשת נתניהו". כן, קראתם נכון. הפוסמודרניסט הציניקן ציפר וזנד צודק לחלוטין באפיונו ככזה מודה בפה מלא במה שגם החריפים שבמבקרים היו מהססים להטיח נגדו. מבחינתו, תמיכה בחוגים האנטישמיים של ה'אקסיון פראנסז' היא מוצדקת בדיוק מאותה סיבה שהתמיכה בנתניהו מוצדקת. "מה טוב ומה נעים" להתחכך ברוע; האויב, אחרי הכל, הוא הבורגנות.
איך צריך שמרן אמיתי לא, לא הליצנים של 'כנס השמרנות' להגיב לטיפוס כזה? אולי נחזור לרגע להויסמנס, ולדברים שכתב עליו אירווינג בביט, חוקר ספרות ודמות תרבותית נערצת על השמרנים האמריקנים (ובעיקר על ראסל קירק, המצרף אותו לפנתיאון של 'השכל השמרני'). בביט מזכיר את הויסמנס בספרו הגדול "רוסו והרומנטיציזם", שראה אור ב-1919, ומתאר את "להפך" כסימפטום של "פשיטת הרגל" שאליה הגיעה הרומנטיקה האירופית לאחר שנטשה כל יומרה מוסרית לטובת "שיוט עצל על מימי הזרם של הלכי הרוח והטמפרמנט". בהערת שוליים בביט מציין שרומא הדקדנטית הצמיחה גרסאות משלה לדמותו של דז-אסנט, ומפנה את הקורא לדברים שכותב סנקה על "ההופכים יום ללילה ולילה ליום" באיגרת 122 מתוך "מכתבים אל לוקיליוס". מכיוון שהטקסט תורגם לא מזמן לעברית בידי דבורה גילולה אצטט ממנו, ברשותכם: " אתה שואל איך נוצרה השחתה כזאת בנפש, הפיכת אור יום החיים כולם ללילה? כל מגרעותינו לוחמות בטבע, כולן נוטשות את הסדר המחויב. זאת מטרת המותרות, ליהנות מהלא מקובל, לא רק לזנוח את הישר אלא גם להתרחק ממנו רחוק ככל האפשר, ולבסוף גם להתייצב נגדו". פילוסופיה, אומר סנקה, "איננה צריכה לספק תירוצים למגרעות. אין תקוות הבראה לחולה אם רופאו מעודד אותו לנהוג בחוסר ריסון".
וזאת, רק אחת מן הסיבות שמיהרתי כל כך לענות בשלילה לאימייל ההוא אך מכוון שהמלל כאן מוגבל אסתפק בה לעת עתה.
התעניינות בהוגים כמו ג'ורדן פיטרסון, סקרוטון. קרן תקווה, השילוח, אתר מידה.
שמה השמרנים מוצאים שופר לחרחוריהם.
שמה השמרנים מוצאים שופר לחרחוריהם.
שואל השאלה:
שובבוס גדולוס, אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר וגם קשה לי להבין מה כתבת אבל מה נותן לך את הזכות לדבר כך על שמרנים וימנים אם אתה בכלל שמלאני? אורות מאופל מסכים איתי כאן?
שובבוס גדולוס, אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר וגם קשה לי להבין מה כתבת אבל מה נותן לך את הזכות לדבר כך על שמרנים וימנים אם אתה בכלל שמלאני? אורות מאופל מסכים איתי כאן?
אנונימית
לא יודע אבל מרוח הדברים עולה ביקורת פוסט-מודרנית:
"מכיוון שהיא מסגירה את הסנטימנט הפוליטי רב העוצמה המניע כיום חלק גדול ממחנה הימין הפופוליסטי (וגם, צריך לומר, חוגים רחבים בקרב הימין הליברטריאני). יותר משיש למחנה הזה חזון פוליטי פוזיטיבי, הוא ניזון מן השנאה ל"שבט הלבן" או "לישראל הראשונה" אם תרצו כלומר, לאליטה הבורגנית האשכנזית והפרוגרסיבית. דוברי הימין אוהבים להצמיד לשנאה הזאת את התווית "שמרנית", אבל היא רחוקה מן השמרנות כרחוק מזרח ממערב; היא רדיקלית ואנטי ממסדית מעצם מהותה. היא מתמסרת לחינגה דיוניסית של טינה ושל תוקפנות גזענית, מעמדית ומיזוגנית, רק כדי להתריס בפרצופה של "התקינות הפוליטית"."
ביקורת על דעה שמונעת מאינטרסים ולא מתבונה - מריח לי מוזר.
בכל אופן באמת הרבה מהשמרנות הישראלית היא פשוט ניסיון לתת מענה פילוסופי-פוליטי לשמאל ולפוסטמודרניזם. משום מה הרבה דתיים לאומיים מצטרפים לחגיגה, לבינתיים אין כאן התקדמות מפתיעה.
"מכיוון שהיא מסגירה את הסנטימנט הפוליטי רב העוצמה המניע כיום חלק גדול ממחנה הימין הפופוליסטי (וגם, צריך לומר, חוגים רחבים בקרב הימין הליברטריאני). יותר משיש למחנה הזה חזון פוליטי פוזיטיבי, הוא ניזון מן השנאה ל"שבט הלבן" או "לישראל הראשונה" אם תרצו כלומר, לאליטה הבורגנית האשכנזית והפרוגרסיבית. דוברי הימין אוהבים להצמיד לשנאה הזאת את התווית "שמרנית", אבל היא רחוקה מן השמרנות כרחוק מזרח ממערב; היא רדיקלית ואנטי ממסדית מעצם מהותה. היא מתמסרת לחינגה דיוניסית של טינה ושל תוקפנות גזענית, מעמדית ומיזוגנית, רק כדי להתריס בפרצופה של "התקינות הפוליטית"."
ביקורת על דעה שמונעת מאינטרסים ולא מתבונה - מריח לי מוזר.
בכל אופן באמת הרבה מהשמרנות הישראלית היא פשוט ניסיון לתת מענה פילוסופי-פוליטי לשמאל ולפוסטמודרניזם. משום מה הרבה דתיים לאומיים מצטרפים לחגיגה, לבינתיים אין כאן התקדמות מפתיעה.
אורות מאופל, לדאבוני עקב אחד מענקי הרוח של זמננו הפסבאדו-אינטלקטואל ג'ורדן פיטרסון אתה אינך יודע בכלל מהו פוסט-מודרניזם.
כי אילו היה לך אפילו הבנה בסיסת של מהו פוסט-מודרניזם לא היית טוען את הטענה הגרוטסקית הזו. אני שמרן, ונמצא על הסקאלה הכי רחוק שאפשר מפוסט-מודרניזם אך למרות היותי שמרן וימני אני מרגיש צורך לכתוב על ההשחתה הרוחנית של הימין. קח את הביקורת כבונה.
והמלצה אישית לגבי פיטרסון, פיטרסון אינו אינטלקטואל רציני. אף אדם המדבר על "ניאו מרקסיזם פוסט מודרני" אינו זכאי לתואר הזה, או לכבוד המתלווה אליו. אחד הנזקים העיקריים שגורם סגנון הטיעון החובבני והשטחי שלו הוא שאנשים בעלי הבנה מוגבלת מאד של שיח הרעיונות חשים שנתונה להם הפריבילגיה לבטל בזלזול הוגי דעות כמו ז'יז'ק. אך יש עוד המון סיבות וקצרה היריעה. אבל איך היית קורא למישהו המתייצב לפולמוס מול התיאורטיקן הרדיקלי הבולט של זמננו,(ז'יז'ק)מבלי שטרח לקרוא אף לא אחד מספריו של בן שיחו, ואז משמיע בפומבי מעין נאום קטגוריה נגד המרקסיזם ברמה שהייתה מביישת תלמיד תיכון לא חרוץ במיוחד?
אני לא מרבה לצטט קואצ'רים, אבל כשאני קורא אנשי ימין מתארים את ג'ורדן פיטרסון כתשובה אינטלקטואלית ניצחת להוגי הדעות של השמאל, אני נזכר באמירה של זיג זיגלר: confidence is going after moby dick in a rowboat and taking the tartar sauce with you.
כי אילו היה לך אפילו הבנה בסיסת של מהו פוסט-מודרניזם לא היית טוען את הטענה הגרוטסקית הזו. אני שמרן, ונמצא על הסקאלה הכי רחוק שאפשר מפוסט-מודרניזם אך למרות היותי שמרן וימני אני מרגיש צורך לכתוב על ההשחתה הרוחנית של הימין. קח את הביקורת כבונה.
והמלצה אישית לגבי פיטרסון, פיטרסון אינו אינטלקטואל רציני. אף אדם המדבר על "ניאו מרקסיזם פוסט מודרני" אינו זכאי לתואר הזה, או לכבוד המתלווה אליו. אחד הנזקים העיקריים שגורם סגנון הטיעון החובבני והשטחי שלו הוא שאנשים בעלי הבנה מוגבלת מאד של שיח הרעיונות חשים שנתונה להם הפריבילגיה לבטל בזלזול הוגי דעות כמו ז'יז'ק. אך יש עוד המון סיבות וקצרה היריעה. אבל איך היית קורא למישהו המתייצב לפולמוס מול התיאורטיקן הרדיקלי הבולט של זמננו,(ז'יז'ק)מבלי שטרח לקרוא אף לא אחד מספריו של בן שיחו, ואז משמיע בפומבי מעין נאום קטגוריה נגד המרקסיזם ברמה שהייתה מביישת תלמיד תיכון לא חרוץ במיוחד?
אני לא מרבה לצטט קואצ'רים, אבל כשאני קורא אנשי ימין מתארים את ג'ורדן פיטרסון כתשובה אינטלקטואלית ניצחת להוגי הדעות של השמאל, אני נזכר באמירה של זיג זיגלר: confidence is going after moby dick in a rowboat and taking the tartar sauce with you.
מה הקשר בין זה לבין פיטרסון? הוא פסיכולוג שראיתי קצת ראיונות שלו וקראתי את ספרו, אני לא מושפע ממנו עמוקות.
ואני חושב לפחות שפוסט מודרניזם זה זרם פילוסופי פלורליסטי-רלטיביסטי-ניהיליסטי.
בכל אופן ביקורות פוסטמודרניות מתאפיינות בבחינת המניעים האינטרסנטיים של אידאולוגיות ולכן אמרתי שזה מזכיר לי את זה.
ואני חושב לפחות שפוסט מודרניזם זה זרם פילוסופי פלורליסטי-רלטיביסטי-ניהיליסטי.
בכל אופן ביקורות פוסטמודרניות מתאפיינות בבחינת המניעים האינטרסנטיים של אידאולוגיות ולכן אמרתי שזה מזכיר לי את זה.
אתה הוא זה שקראת לפסבדו-אינטלקטואל פיטרסון "הוגה" לא אני. ולא, זה לא פוסט-מודרניזם ובאמת שטש כוחי מלהסביר מדוע.
אוקיי, אני לא מבין למה זה רלוונטי. אגב אני גם לא מבין את הנהירה של הימין אחריו.
אולי באמת תסביר למה אני טועה?
אולי באמת תסביר למה אני טועה?
שואל השאלה:
אורות מאפל, תחזק אותי כאן.
אורות מאפל, תחזק אותי כאן.
אנונימית
בתשובה לשאלתך מדוע הימין נוהר אחר פיטרסון:
כמו שכתבתי בעבר מבחינה אינטלקטואלית, כוכבי תקשורת כמו ג'ורדן פיטרסון ובן שפירו הם בדיחה עגומה. אין להם לא את הידע ולא את העומק כדי להתמודד בהצלחה עם האינטליגנציה השמאלית ועם הארסנל התיאורטי המשוכלל העומד לרשותה. מדוע הם פופולריים כל כך בקרב ימנים? אולי מפני ש'מלחמת הרעיונות' אינה באמת פולמוס בין השקפות אלא תגרה מטונפת, שבה כל אחד מן הצדדים מטיח בוץ ורפש ביריבו. במלחמה הזאת המטרה אינה שכנוע או הסכמה, אלא 'הכרעה' שברוב המקרים היא לא יותר מניצחון דמיוני הנחגג על ידי המשוכנעים מראש. פיטרסון ושפירו, כמו דוברים רבים אחרים של הימין השמרני והפופוליסטי בימינו, הם הוגי דעות במשקל נוצה אבל דיבייטרים במשקל כבד. אם תאלץ אותם לעבור מן הזירה התקשורתית לזירה אינטלקטואלית אמיתית, התוצאה תהיה קשה לצפייה.
כמו כן, כמו שציינת הרבה דתיים לאומיים מצטרפים לחגיגה אין זה מקרי שהשמרנות האמריקנית אומצה בהתלהבות יתרה בעיקר על ידי חוגים בציונות הדתית. הם מצאו בה את כל המרכיבים הנחוצים: היא דיברה בשפת הערכים, היא העלתה על נס את האמונה הדתית, היא התרפקה על המסורת והיא חרתה על דגלה את ההגנה על המשפחה ועל החיים הקהילתיים. כל זה דיבר מאד לליבם, אבל מה שהפך את השידוך המוצלח לרומן לוהט היו דווקא ההיבטים היותר לוחמניים של השיח השמרני באמריקה האיבה התהומית לאליטות הליברליות ולשפת הפי.סי שלהן, הסלידה מן האופנות האינטלקטואליות הביקורתיות, ואפילו החשדנות העמוקה כלפי המדינה ומנגנוניה. ציבור חובשי הכיפות הסרוגות, שחש נבגד ומבוזה בעקבות הטראומה של ההתנתקות, מצא בארסנל הרעיוני של השמרנות האמריקנית את מה שחיפש: היא קלעה היטב לרגשות הזעם והטינה שבערו בקרבו, היא הייתה חדורת רוח קרב, היא סימנה את האויבים ה'נכונים' והיא הייתה רדיקלית דיה כדי לעורר בו התלהבות. צעירי הציונות הדתית לא רצו שמרנות מפד"לניקית ממלכתית ויבשושית; הם רצו 'מהפכה שמרנית', עם כל הלהט האנטי ממסדי והפופוליסטי, וצערי הרב גם הנטייה לפלגנות אלימה.
כמו שכתבתי בעבר מבחינה אינטלקטואלית, כוכבי תקשורת כמו ג'ורדן פיטרסון ובן שפירו הם בדיחה עגומה. אין להם לא את הידע ולא את העומק כדי להתמודד בהצלחה עם האינטליגנציה השמאלית ועם הארסנל התיאורטי המשוכלל העומד לרשותה. מדוע הם פופולריים כל כך בקרב ימנים? אולי מפני ש'מלחמת הרעיונות' אינה באמת פולמוס בין השקפות אלא תגרה מטונפת, שבה כל אחד מן הצדדים מטיח בוץ ורפש ביריבו. במלחמה הזאת המטרה אינה שכנוע או הסכמה, אלא 'הכרעה' שברוב המקרים היא לא יותר מניצחון דמיוני הנחגג על ידי המשוכנעים מראש. פיטרסון ושפירו, כמו דוברים רבים אחרים של הימין השמרני והפופוליסטי בימינו, הם הוגי דעות במשקל נוצה אבל דיבייטרים במשקל כבד. אם תאלץ אותם לעבור מן הזירה התקשורתית לזירה אינטלקטואלית אמיתית, התוצאה תהיה קשה לצפייה.
כמו כן, כמו שציינת הרבה דתיים לאומיים מצטרפים לחגיגה אין זה מקרי שהשמרנות האמריקנית אומצה בהתלהבות יתרה בעיקר על ידי חוגים בציונות הדתית. הם מצאו בה את כל המרכיבים הנחוצים: היא דיברה בשפת הערכים, היא העלתה על נס את האמונה הדתית, היא התרפקה על המסורת והיא חרתה על דגלה את ההגנה על המשפחה ועל החיים הקהילתיים. כל זה דיבר מאד לליבם, אבל מה שהפך את השידוך המוצלח לרומן לוהט היו דווקא ההיבטים היותר לוחמניים של השיח השמרני באמריקה האיבה התהומית לאליטות הליברליות ולשפת הפי.סי שלהן, הסלידה מן האופנות האינטלקטואליות הביקורתיות, ואפילו החשדנות העמוקה כלפי המדינה ומנגנוניה. ציבור חובשי הכיפות הסרוגות, שחש נבגד ומבוזה בעקבות הטראומה של ההתנתקות, מצא בארסנל הרעיוני של השמרנות האמריקנית את מה שחיפש: היא קלעה היטב לרגשות הזעם והטינה שבערו בקרבו, היא הייתה חדורת רוח קרב, היא סימנה את האויבים ה'נכונים' והיא הייתה רדיקלית דיה כדי לעורר בו התלהבות. צעירי הציונות הדתית לא רצו שמרנות מפד"לניקית ממלכתית ויבשושית; הם רצו 'מהפכה שמרנית', עם כל הלהט האנטי ממסדי והפופוליסטי, וצערי הרב גם הנטייה לפלגנות אלימה.
במה?
אני פשוט מנסה להבין מה הוא רוצה מנפשי.
אני פשוט מנסה להבין מה הוא רוצה מנפשי.
שואל השאלה:
שהוא שמלאני אפס עם iq ששואף לאפס וכולם רואים כמה הוא מטומטם.
שהוא שמלאני אפס עם iq ששואף לאפס וכולם רואים כמה הוא מטומטם.
אנונימית
שואל השאלה:
לא מסכים איתי?
לא מסכים איתי?
אנונימית
לא חושב שמנת המשכל שלו שואפת ל-0.
בכל אופן, יש עוד חוגים בציונות הדתית, כמו הקו והנמשכים אחרי הבליהם המטאפיזיים, ששונאים שנאת מוות את הפוסטמודרניזם ופירוקיו. למה הם לא מאמצים את השמרנות האמריקנית?
בכל אופן, יש עוד חוגים בציונות הדתית, כמו הקו והנמשכים אחרי הבליהם המטאפיזיים, ששונאים שנאת מוות את הפוסטמודרניזם ופירוקיו. למה הם לא מאמצים את השמרנות האמריקנית?
שואל השאלה:
איך אתה לא רואה שהוא טיפש ומטומטם? הוא כותב כמו ילד בגן והמסקנות שלו מגוכחות ומפגרות וגם הכינוי של מפגר כמו של ילד קטן שמלאני מגעיל, אפס, מסריח אתה גועל!!!
איך אתה לא רואה שהוא טיפש ומטומטם? הוא כותב כמו ילד בגן והמסקנות שלו מגוכחות ומפגרות וגם הכינוי של מפגר כמו של ילד קטן שמלאני מגעיל, אפס, מסריח אתה גועל!!!
אנונימית
עכשיו אתה מבין למה אני מתכוון כשאני אומר פופוליזם ימני וכשאני מדבר על ההשחתה של הימין? לגבי החוגים הנוספים בציונות הדתית למי אתה מתכוון בדיוק? לא הצלחתי להבין.
שואל השאלה:
ג'ורדן פיטרסון וביבי הם מלכים ואתה סתם שמלאני מפגר!
ג'ורדן פיטרסון וביבי הם מלכים ואתה סתם שמלאני מפגר!
אנונימית
הקוניקים, הר המור, חזון, נועם וכל החרד"לניקים ההזויים שסרים למרותם של הרבנים טאו, קלנר, אבינר וג'יאמי.
תקרא את זה, תודה לי לאחר מכן.
בסדר מכיר את הביקורות.
יש אנשים מבית שהציעו מתקפות משלהם על הפוסטמודרניזם, מיכאל אברהם, יוסף קלנר וחיים נבון.
בכל אופן לא ענית על שאלתי.
יש אנשים מבית שהציעו מתקפות משלהם על הפוסטמודרניזם, מיכאל אברהם, יוסף קלנר וחיים נבון.
בכל אופן לא ענית על שאלתי.
זה עצם העניין בדיוק, עניתי על שאלתך כששלחתי את הקישור הנ"ל.(הייתי בטוח שתבין לבד ולא אצטרך להסביר) החרד"לניקים לא מאמצים את השמרנות האמריקאית כי להם יש את השמרנות האורתודוקסית. הכתבה היא דוגמא מדהימה לכך.
שואל השאלה:
מה קשור? ילד מפגר וחסר השכלה ביבי המלך לעולמי עד! חיים שלי ביבי!!
מה קשור? ילד מפגר וחסר השכלה ביבי המלך לעולמי עד! חיים שלי ביבי!!
אנונימית
שואל השאלה:
אתאיסט הומו, רואים לפי איך שאתה כותב שאתה הומו ולא מאמין בהשם המלך. אל תדאג שהמשיח יגיע נעלה את כולכם על המוקד. בוגדים ארורים!
אתאיסט הומו, רואים לפי איך שאתה כותב שאתה הומו ולא מאמין בהשם המלך. אל תדאג שהמשיח יגיע נעלה את כולכם על המוקד. בוגדים ארורים!
אנונימית
אני לא מצליח להבין מה אני קורא. זו ימנית דתיה או פרודיה על ימנית דתיה?
בכל אופן, אורות מאופל, הבנת את תשובתי?
צריכה עיון שני.
?pardonne צריכה?
שואל השאלה:
אתה פרודיה של עצמך שמלאני אפס
אתה פרודיה של עצמך שמלאני אפס
אנונימית
אגב, באיזו ישיבה אתה לומד?(אם מותר לשאול)
תורת עציון.
למען האמת לא שמעתי עליה, אני אישית למדתי בשעלבים, איפה זה תורת עציון? בגוש?
באור עציון, מרכז שפירא.
חח איזה קטע
למדתי בתלמוד תורה דביר שעלבים.
חח איזה קטע
למדתי בתלמוד תורה דביר שעלבים.
שואל השאלה:
השמלאני הזה למד בישיבה?
השמלאני הזה למד בישיבה?
אנונימית
יד ההשגחה העליונה.
דעתי היא שזה מוזר שהם עושים כנס, ולא שולחים עלון בדואר. כששלחו עלון בדואר, תהיתי מדוע הם לא מעבירים פתקים עם יונות דואר.
"שהוא שמלאני אפס עם iq ששואף לאפס וכולם רואים כמה הוא מטומטם." - נכון, כולם רואים כאן טמטום, אבל לא נראה לי שהוא שייך לשובבוס. לא ברור כיצד התבטאויות כמו שלך אמורות לשכנע מישהו שאת צודקת במשהו, רק ראינו הערצה עיוורת ותקיפות אישיות.