אוקיי יש פה שני שירים שאני יכולה להגיש למורה לספרות, איזה לבחור?

שיר 1: נשימה מתוקה בניחוח פרחים,

ענן מלטף בגוון של אנחנו.

ידיים אחוזות,

ימים אפופי תשישות ואושר.



שמיים תכולים נטולי חששות,

ציפורים מצייצות זיכרונות מוכרים.

קרבה של אמת אך גם של הזיה,

מבטים צלולים ממים.



חיבוק ומציאות,

חבלות ושריטות של דרך.

סוכר שמהול בטעם של עוד,

מרירות משונה על קצה הלשון.



דימום של כאב שכחה ועבר,

פצע פעור אל מול העולם האכזר,

תמונות ארורות וסרטים ישנים,

געגוע לריח ישן של שושנים.



לילות של בכי וצער נואש,

תשוקה ורצון לטעם מוכר,

להרגשה של בית חמים ואהוב.

רגעים של לחדול מהכוח לחשוב.



התוודות, השפכות, סיכון וביחד.

אותו הניצוץ שנדלק מחדש,

אש ענקית, חמה ובוערת,

הרפתקנות אינסופית ורעב למחר.




שיר 2: לרגע אני מרגישה שמחה-

התקווה ממלאת אותי,

האוויר נכנס בקלילות לריאות

האמונה שהעולם הוא מקום יפה:

כולם מתעופפים אליי ברגע של אושר,

נכנסים לי לנשמה בקולות ריקוד ושירה.

הקיץ מחמם את ליבי,

ונראה שהשמש לעולם לא תפסיק לזרוח,

להקרין אור, יופי.

אך ציפורי האושר,

הן ציפורים נודדות.

מקיץ יפה ומקסים,

חסר דאגות,

תמים ויפה,

נודדות הציפורים,

ותופס את מקומן השלג.

השלג הכבד,

הקר, המפחיד.

ואני מנסה לברוח מהמפולת,

לעוף עם הציפורים.

אבל העצב ממלא אותי.

האוויר מתקשה להיכנס לראותיי,

את מקומו תופס השלג.

והוא כבד, מכביד על כל צעד שלי.

קשה לי.

והאמון שלי באנשים,

התקווה לעולם יפה,

כבר נדדו עם הציפורים.

אני מסתכלת לשמים.

קר לי, הערב כבר בא.

העולם שלי חשוך.

הירח מנצנץ אליי, הכוכבים זוהרים.

האם זאת תקווה שם למעלה?

אני נושאת תפילה בלחש:

"ציפורים שלי, תחזרו"

והדמעות מתערבבות עם השלג,

וטעמן מר ומלוח.

ואני שוקעת,

טובעת בשלג הקפוא.

לב שלי, מתי יבוא הקיץ?