אני מרגישה שאני לא מגשימה את עצמי בהווה ולכן אני רק חושבת על העתיד...

אז אני פשוט נמצאת לבד בבית ספר ואין לי חברים ולא ממש מכירים אותי. ואז אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי חולמת בהקיץ על מה שיקרה בעתיד ועל כמה טוב יהיה לי וכמה אני אגשים את עצמי. אבל זה לא ברמה שהיא הגיונית, זה ברמה שזה כבר מציק לי. כי אני פשוט חיה בעולם הדמיוני שלי. ונגיד אני אוהבת לכתוב, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שבעתיד אני אכתוב ספר ואנשים יקראו אותו ופתאום יבינו אותי דרך הספר הזה. בראש שלי אני מבינה שזה לא כזה קל אבל זאת סוג של פנטזיה . זאת בריחה מהמציאות, כשאני נמצאת בעולם שבו אני לא מדברת ולא אומרת את מה שיש לי להגיד. וכנראה קשה לי עם זה אבל כל פעם אני אומרת לעצמי:" אל תדאגי כי בעתיד יהיה ככה ואז כולם יבינו אותך ויכירו מי את באמת." וזה ממש טפשי אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה. אני יודעת שיש לי כישרון לכתיבה אבל אני לא רוצה לחיות באשליות. ומעבר לזה, כשאני באה לכתוב סיפור אז אני מרגישה ממש מוזר ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי בשביל מה אני כותבת. האם זה באמת בשבילי? או שזה בשביל "העתיד"? וזה באמת עצוב שאין לי תמיד תשובה כי אני יודעת שכתיבה זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם אבל פתאום אני מטילה את זה בספק ופוחדת לאבד את זה. אני לא יודעת מה יש לי, זה לא שאני חושבת שאני הכי טובה, והרבה פעמים הרגשתי חוסר ביטחון לגבי היכולות שלי. זאת סוג של התמכרות לפנטזיות. אני מקווה שהבנתם אותי. מה לעשות?