אנשים עם מחלות נפשיות- יש מצב שאתם מסבירים קצת על מה המחלה שלכם אומרת ומה אתם מרגישים?

הפרעת אכילה נחשב? זה כאילו.. נחשב הפרעה נפשית

הפרעת אישיות גבולית -
מתבטאת בחוסר יציבות, מצבי רוח משתנים וקיצוניים, חרדת נטישה, אימפולסיביות ופגיעה עצמית
כרגע אני מטופלת ויותר יציבה, אבל זה תמיד הרגיש כאילו אנשים הולכים לעזוב אותי ,כאילו הם לא באמת שם. גם כשהם היו, פשוט חיכיתי לרגע שיעזבו כי ידעתי שזה תמיד יגיע ..הייתי אוהבת או שונאת, הכל היה שחור או לבן, הכל או כלום
כשהייתי כועסת זה היה זעם בלתי נשלט, רעל בעיניים, שנאה, כאב. הייתי מתפרצת וזורקת דברים.
וכשהייתי עצובה הייתי פשוט באבל, בוכה במשך שעות בלי יכולת להפסיק. ועל דברים פעוטים ממש.
הייתי חותכת המון, ביד, בצוואר, ברגל. הייתי מציתה את עצמי. לוקחת כדורים. הייתי נורא הרסנית, פחדתי מהעולם, הכל היה נראה ככ לא יציב

מאניה דיפרסיה -
גלים של מאניה-שמחה עילאית בלתי מוסברת ודיכאון
במאניה אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, אני חדורת מטרה, עושה כמה דברים בו זמנית, מבזבזת המון כספים, פתוחה מינית לאנשים, מפטפטת, על קוצים, מתעצבנת מהר, עוברת על כל החוקים האפשריים בכביש. חושבת שאני כל יכולה. מרגישה באופוריה מוגזמת ושיש לי שליטה על מחשבות
ואז בא הדיכאון, שזה קושי בלצאת מהמיטה, לאכול, לישון, לחייך, לזוז. זה פשוט לבכות כל היום או להיות עם הרגשת ריקנות בלתי נסבלת

זהו פחות או יותר, בסהכ מטופלת ולא מוותרת (:

שואל השאלה:
^^כן זה נחשב

^אמאלה אוקי אבל את ממש חזקה

אוקיי אז
יש לי הפרעת אכילה, בתכלס זה אנורקסיה אבל לקרוא לזה ככה פתאום גורם לזה להרגיש ככ אמיתי וככ מפחיד, אז כל עוד אף אחד מקצועי לא אמר שיש לי אנורקסיה, אני קוראת לזה הפרעת אכילה וזהו

זה התחיל לפני שלוש שנים כזה, שנאתי את הגוף שלי בטירוף, הייתי אצל דיאטנית ששקלה אותי ופשוט אמרה לי שאני נראית בסדר ולא צריכה לרדת במשקל, אז הלכתי על הדרך הכי פשוטה. לאט לאט פשוט הפסקתי לאכול.
זה נבע גם בגלל זה וגם בגלל שהייתי במצב נפשי יחסית קשה, היה לי ממש רע וכשראיתי שאני יורדת במשקל זה ניחם אותי.

כשהייתי רעבה והצלחתי להלחם בזה, הייתי כל כך שמחה. ברמה של "אני חייבת עכשיו לספר לכולם, הם בטוח יהיו גאים בי."
לא קלטתי שזה לא בסדר
סיפרתי את זה לחברה הכי טובה שלי, ואחרי כמה זמן היא ניתקה איתי קשר בלי להסביר למה, וזה הכניס אותי למצב עוד יותר חרא והרעבתי את עצמי אפילו יותר.

בחצי שנה האחרונה חזרתי לקשר עם החברה ההיא, והיא אמרה שאני רזה ושאלה אם עכשיו אני עושה את זה בצורה בריאה, אז עניתי לה שכן. ברגע הזה הבנתי שאני חייבת ללכת לדיאטנית שתעזור לי לצאת מזה בצורה בריאה.
ניסיתי לצאת מזה לבד, פשוט לא הצלחתי.
רק כשהלכתי לדיאטנית הבנתי כמה הרתיעה שלי מאוכל גדולה. אפילו שעכשיו אני אוהבת איך שאני נראית, אני מסתכלת במראה ואוהבת את עצמי, אני מרגישה הנאה מהתחושה של הרעב.
אני אוכלת ובאלי לבכות. תמיד יש בי את הפחד של "עכשיו אני אשמין שוב". וכשאני מסתכלת על תמונות מלפני שלוש שנים, אני באמת שונאת את עצמי,
כשאנשים אמרו לי כמה רזיתי זה רק דרבן אותי להמשיך עם זה.

בגלל שהקיבה שלי ממש התכווצה, נוסף לעניין של האכילה כאב פיזי ובחילות. אז אמרתי לעצמי "טוב, הפעם אני אוותר על האוכל, כי יכאב לי."
היו פעמים שאכלתי והכל פשוט יצא החוצה, למרות שבחיים לא הקאתי בכוונה. הגוף שלי לא היה מסוגל להכיל את זה.
בנוסף, יש לי כל הזמן סחרחורות, אני רואה שחור והברזל שלי ירד בצורה דרסטית.
עכשיו אני ממש משתדלת לאכול, כי אני שוכחת. התרגלתי לתחושה של הרעב, אז לא לחוץ לי לאכול כשאני רעבה, זה לא נורא בשבילי.

הרבה עצמות שלי בולטות, אני שונאת את זה ואוהבת את זה בו זמנית.
אני ממש מקווה שאני אצליח לעבור את זה, למרות שלא ירדתי הרבה במשקל, הbmi שלי שובר את הגרפים של גדילה תקינה מאז ועד היום ואני ממש קרובה לגבול של תת משקל..

קצת חפרתי אופס

הפרעת קשב?
המוח שלי תופס כמעט כל דבר שאני מסתכל עליו וגורם לי לחשוב עליו וככה מסיט אותי מהמטרה.

^הפרעת קשב היא לא מחלה נפשית..

דיכאון (מאובחן כמובן)
פסיכלוגית פעמיים בשבוע
כדורים פסיכיאטרים כל יום
וביקורת אצל פסיכיאטרית פעם בחודש
היו גם כמה פעמיים שכמעט נכנסתי לאשפוז
זה לא פשןט ןגם לא קל להסביר את זה
אני לא רוצה לחפור פה אז אני אגיד פשוט משפט שבעזרתו תנסי להבין
זה כאילו אתה עיוור צבעים ומנסים להראות לך עד כמה העולם צבעוני

יש לי דיכאון, אתם בטוח יודעים מה זה אומר, אבל זה פשוט התחושה שאין לי אנרגיה לנשום ולבזוז, כשאני לא רואה את העתיד בכלל ואין לי סיבה להתקיים.

יש לי גם חרדה תמידית שמלווה בהתקפי חרדה

וגם הפרעות אכילה שאני לא אוהב לקרוא לזה בשם אבל זה אנורקסיה

אה, וגם אובדניות וחרדת נטישה

אנורקסיה, אוף אני לא אוהבת לקרוא לזה ככה

אני סוציופת בעיקרון אני עושה מה שבא לי בלי לחשוב על ההשלכות הפיזיות או הרגשיות ובכללי אין לי ממש רגשות או אמפתיה לאחרים בנוסף אני מאוד נרקיסיסט

לא עשיתי איבחונים אבל אני די בטוחה שיש לי :
דיכאון קליני - כולם חווים דיכאונות לפעמים אבל אני מרגישה שאצלי זה בתכיפות הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה. קשה לי להיזכר בתקופה שלא הייתי בה בדיכאון כמה פעמים בחודש. לא חושבת שהייתי בתקופה כזאת מאז היסודי
ocd - זה מתבטא בזה שאם אני באוטובוס או באוטו ורואה פתאום אופנוען בכביש, אני חייבת לומר לעצמי "טפו עליו" אחרת אני מרגישה שיקרה לו משהו רע. או נגיד, אני רואה ריאליטי כלשהו, אז אני אומרת לעצמי אם א' לא ינצח אז יקרה משהו רע לב', או מפעילה קומקום ואומרת אם אני לא אספיק לעשות ככה וככה אז יקרה משהו רע לג'. ועוד כל מיני מקרים בסיגנון.
דיסמורפיה של הפנים - שנאה עצמית לפנים. יש ימים שאני סבבה איתו אבל כשאני מחוץ לבית אני כל הזמן מסתכלת במראה קטנה שתמיד יש לי בכיס כדי לודא שהכל בסדר, אני מרגישה שאני שונאת כל דבר בפנים שלי ושלי הרבה יותר חשוב מאחרים מה אנשים חושבים על איך שאני נראית. אני לא יכולה לצאת בלי איפור מהבית ואם אני רואה מישהי, (באפליקציות או ברחוב) עם פרצוף יפה אני מקללת אותה בתוך תוכי. גם כשאני סתם במיטה אני נזכרת פתאום בפרצוף שלי וכמה שאני לא אוהבת אותו ואיך בעתיד אני אשנה אותו עם כל מיני הזרקות. כל פעם שאני עוברת ליד מראה אין מצב שאני לא אסתכל בה. ואם אני מרגישה שאני נראית חרא אז אני אהיה פתאום סופר ביישנית ולא ארצה לדבר עם אנשים ואשפיל מבט.
חרדה חברתית - כל פעם שאני נמצאת במקום עם יותר מחמישה אנשים אני נכנסת לחרדות. מתחילה פתאום ללכת ולדבר מהר וטיפה קשה לנשום. אותו דבר קורה לי כשאני צריכה לדבר עם אנשים שאני לא מכירה למשל נהגי אוטובוס, מוכרים בחנויות.. מרגישה שכולם מסתכלים עליי ובוחנים אותי. זה כל כך מטומטם אבל אם אני מרגישה שאני נראית טוב באיזשהו יום אז אני גורמת לעצמי להיראות פחות טוב (מורידה איפור או משנה לתסרוקת פחות מחמיאה) כי אני מרגישה שאם אני אראה טוב אז יסתכלו עליי יותר מידי.

קשה להסביר לאדם שלא חווה את זה.. אפילו לעצמי קשה לי להסביר..
אבל אצלי זה מרגיש כמו פחד שמשתק אותך והעניין הוא שזה פחד משטויות.. אבל בכל זאת באותו הרגע מרגיש שאתה נופל בבור ללא תחתית ואין תקווה בחיים יותר.. והכי קשה בכל המצב הזה היא שרוב האנשים לא מבינים מה הבעיה שלך וזה גם מביא לדיכאונות וכו

טוב אז יש לי דיכאון קליני כרוני

קשה לתאר את ההרגשה למי שלא חווה אבל זו הרגשה של מין בועה או קירות שחורים שלוחצים עליך וגורמים לך לאבד את החשק לחיות או לזוז בכלל. ויש התקפים כמובן ופשוט זה נוראי

כיום אני נפגש עם פסיכיאטרים פעמיים בשבוע ולוקח כדורים נוגדים

מקווה שהסברתי טוב (ניסיתי לעשות קצר וקולע)

כיף לכם שאתם יודעים מה הבעיה שלכם

אין לי יותר מידי כבר.

בעקרון אני מאובחנת עם דיכאון קליני וחרדות ומתוך זה נגזרים המון דברים, דיכאון תכלס דופק את כל החיים זה דיי שיבש לי הכל והחרדות לא עושות יותר טוב... אצלי זה מתבטא הרבה שאני מפחדת ממש לגעת באנשים גם רק חיבוק או יד על הכתף ועוד מלא שטויות בסגנון.... לפני חודש איבחנו לי גם הפרעת אכילה אבל אני פחות רוצה לדבר על זה

אנונימית כדאי ללכת לאבחון אם את חושדת שיש לך משהו לא רק כי יציעו לך טיפול ועזרה אלא גם כי לאבחן את עצמך יכול להשפיע על ההתנהגות שלך באופן לא מודע כי החלטת שיש לך משהו שאולי אין בכלל.
אני לא בטוח שמה שתיארת זה ocd.

לי יש חרדה ו"סממנים של ocd" כי אני חוזר לבדוק אם נעלתי את הדלת המון פעמים אחרי כל פעם שאני יוצא ושוטף ידיים אחרי/לפני כמעט כל דבר, שוטף אם נגעתי במשהו עם קצת אבק, שוטף כלים לפני שימוש גם אם כבר ניקו אותם ועוד כמה וזה לא מספיק כדי להיות מקוטלג כocd ולכן מומלץ ללכת להיבדק.

יש לי חרדת נטישה, זה מתבטא בזה שאני הרבה פעמים חושדת שחברים שלי לא אוהבים אותי יותר אם פעם אחת הם נפגשו עם מישהו אחר, בזה שאני מפחדת כל פעם שאני עושה משהו לא בסדר שההורים שלי יזרקו אותי מהבית...... אפשר לדמיין את ההמשך

שואל השאלה:
^^^^^^^^אמאלה קראתי קצת על דיסמורפיה וזה בול אני...

שואל השאלה:
^תישארי חזקה3>. אני לא יכולה לדמיין לעבור את זה כולכם ככ חזקים ריספקט...