פריקה..אני פשוט בוכה

אני פשוט בוכה בלי סיבה אני אפילו לא יודעת למה ,אני כאילו מרגישה שלט משנה כמה חברים ישלי,וכמה אני מוקפת אנשים אני אף פעם לא מסוגלת לספר דברים אישיים והחיים שיושבים עליי,כל החיים אני סוחבת דברים ואף פעם לא מספרת כלום,לא לאמא שלי ,לא למשפחה ,לא לחברות הכי טובות,תמיד שומרת לעצמי וגם כשאני כן מתפרקת ומספרת אני אחרי זה מרגישה מטומטמת על זה שככה התפרקתי לידם וסיפרתי להם לא יודעת למה אולי כי גדלתי בסביבה שלבכות זה לא בסדר כי כל החיים שלי קראו לי בכיינית אז אני פשוט שבועות אוגרת בכי ובנקודה אחת לבד בחדר הכול פשוט יוצא בלי סיבה.
לא משנה כמה מראים לי אהבה אני תמיד מרגישה לבד,מרגישה לא אהובה,מרגישה לא במקום הראשון. כנראה בגלל זה שמתי שאני בזוגיות אני קנאית כלכך כי אני לא מאמינה שאני יכולה להיות מקום ראשון אצל מישהו.
גדלתי במשפחה גדולה ,עדיין גודלת במשפחה גדולה,וברור שלכל אחד יש את האחד שהוא הכי אוהב ,כן אפילו להורים כמה שהם מנסים להסתיר את זה ולהגיד שאוהבים את כולם שווה,חכמה שאני מנסה ,אני יודעת שאני לא מקום ראשון של אף אחד במשפחה שלי ,או בעולם.וגם משלי פאק מעצבן כזה שאם מישהו מראה לי אהבה "יותר מדי" אני פשוט מתחילה להיות רעה אליו. פשוט סתומה.
זהו...זאת הייתה הפריקה. מוזמנים להגיב או משהו...
ותודה שיש את האתר הזה