29 תשובות
הייתי בהלם והייתי ניכנסת לדיכאון ניראלי
הייתי נכנסת לסרטים
צוואה
כנראה שהייתי מגיבה ממש בהלם ובעצב
לי יש סכנה לזה ובדיקות כל חצי שנה
אנונימי
חס וחלילה
הייתי בשוק והייתי בוכה
לא אכפת לי כל כך
זה לא צומי הכל טוב
זה לא צומי הכל טוב
הייתי אומר "כ!0 7באק ע07"
כשהייתי בת 8 חליתי בסרטן וכשהודיעו לי את זה הייתי בהלם וחשבתי שאני חולמת או משהו כזה
כבר היה לי, בהתחלה היה קשה לעכל ולא ממש הבנתי או האמנתי ואז התחלתי לבכות.
בוכה ימים שלמים
קטע
לפני כמה ימים גילו לי
לפני כמה ימים גילו לי
אנונימי
הייתי בהלם
אנונימית
הייתי אוכלת המון ובוכה
אני ישתמש בקרינה כלשהי שתהרוג את תאי הסרטן
מתאבדת
הייתי עושה את כל מה שלא הספקתי לעשות , מה שאני יכולה לעשות לפחות.
שוק ואז בכי
ואז הרבה אינטרנט
ואז עוד בכי
אבך תכלס אי אפשר לדעת
ואז הרבה אינטרנט
ואז עוד בכי
אבך תכלס אי אפשר לדעת
הייתי אומר אוי
הייתי בהלם ומתחילה לבכות ונכנסת לסרטים ולא מספרת לאף אחד
כנראה שהייתי ממש בהלם ועצובה אבל מנצלת כל שניה עם חברים ומשפחה אם חס וחלילה יקרה משהו.
לא יודע אני לא יודע לטינית
מאיפה באה השאלה הזאתי
הייתי חייה את החיים בלי לחשוב על כלום לעשות מה שבאלי
בתור אחד שעבר את זה בתקופה שהיה די שמח עם עצמו וטוב לו קיבלתי את זה גרוע
ונכנסתי לדיכאון מטורף וחרדה, זה כאילו כל החיים השאיפות האנשים שאתה אוהב נלקחים ממך, כאילו במקום אדם תהפוך בעיניהם למוקד צער מה החברים יגידו ויגיבו, מה יהיה עם אמא אם אמות איך היא תתמודד.
יש חוסר אונים מסוים, מציאות נעלמת ואז מכה שוב ושוב, יושב בבוקר לקפה כרגיל, פתאום "וואלה יש לי סרטן" מת מבפנים איזה 3 שעות מתפרק ואז כשנגמר הכוח הנפשי להמשיך לדאוג ולבכות ממשיך הלאה תיום.
לפני שזה קרה הייתי כזה:
"חח מקסימום"
"בטח אגיד לא נורא או אהיה אדיש"
איך אומרים, עד שמשהו מובן מאליו נלקח ממך מבינים כמה לא מובן מאליו הוא היה.
וזה אפילו מגיע בקטן, לא חייב סרטן, עדיף להגיד תודה על מה שיש וזהו או לפחות על מה שנשאר
ונכנסתי לדיכאון מטורף וחרדה, זה כאילו כל החיים השאיפות האנשים שאתה אוהב נלקחים ממך, כאילו במקום אדם תהפוך בעיניהם למוקד צער מה החברים יגידו ויגיבו, מה יהיה עם אמא אם אמות איך היא תתמודד.
יש חוסר אונים מסוים, מציאות נעלמת ואז מכה שוב ושוב, יושב בבוקר לקפה כרגיל, פתאום "וואלה יש לי סרטן" מת מבפנים איזה 3 שעות מתפרק ואז כשנגמר הכוח הנפשי להמשיך לדאוג ולבכות ממשיך הלאה תיום.
לפני שזה קרה הייתי כזה:
"חח מקסימום"
"בטח אגיד לא נורא או אהיה אדיש"
איך אומרים, עד שמשהו מובן מאליו נלקח ממך מבינים כמה לא מובן מאליו הוא היה.
וזה אפילו מגיע בקטן, לא חייב סרטן, עדיף להגיד תודה על מה שיש וזהו או לפחות על מה שנשאר
אנונימי
חוח נגעת בנקודה רגישה (לא שלי יש)
אני חושבת שהייתי מתחילה יותר לחשוב על דברים שלא הספקתי לעשות ודברים שאני רוצה. אחרי ההלם ו(כנראה)ההכחשה, הייתי אוזרת אומץ ועושה או אומרת דברים שבחיים לא היה לי אומץ לעשות.
לא הייתי משנה יותר מידי את אורח החיים שלי אלא אם היו אומרים לי שרוב הסיכויים הם שאני לא אחלים. אז אני כנראה אנסה לעשות כמה שיותר דברים שאני אוהבת לפני שאני מתה, אנסה להגשים חלומות, אבלה את רוב הזמן עם אנשים שאני אוהבת ואכתוב צוואה, ליתר ביטחון.
אני לא אוותר על תקווה שאני אוכל להחלים, גם אם רופאים אומרים לי שאין סיכוי, כי קרה לא פעם ולא פעמיים שאנשים שרדו הרבה יותר זמן ממה שציפו.
אני יודעת שאני לא אוותר על הלימודים שלי עד שיגידו לי שרוב הסיכויים הם שאני לא אשרוד, ורק אז אני כנראה אחליט לא לבזבז את הזמן שלי על זה, כי בינתיים אני נהנית מהם פחות או יותר וזה חשוב לי שיהיו לי דלתות פתוחות בעתיד, אז רק אם ישארו לי כמה שנים לחיות או פחות אני אחליט להפסיק, כנראה.
אני חושבת שאני גם אתחיל להתנדב יותר אם יגידו לי שרוב הסיכויים שאני לא אשרוד, כל עוד אני יכולה לצאת מהבית אני ארצה לצאת לדעתי, כי רוב החיים שלי אני בפנים. אני אשמח להתנדב עם אנשים מבוגרים ועם בעלי חיים, אבל נכון לעכשיו אין לי זמן לעשות יותר ממה שאני עושה עכשיו (שלפני הקורונה היה לעזור לילדים בכיתה ב בשיעורי לשון וגם עמדתי להתחיל התנדבות עם קשישים חצי שעה או שעה בשבוע, אבל לא הספקתי כי היום שהייתי אמורה להתחיל היה היום הראשון של ההסגר...)
בקיצור, אני פשוט ארצה לנצל כמה שיותר את הזמן הזה, להפוך אותו לזמן ללא חרטות כדי שאם אני אמות אני אמות שמחה. ואני גם ארצה לוודא שאני מורישה את הדברים שלי ושאם יהיה אפשר, אני ארצה גם לתרום איברים.
כמובן שיכול להיות שאני אגיב בצורה שונה לגמרי, אבל זה מה שאני מקווה שיקרה.
לא הייתי משנה יותר מידי את אורח החיים שלי אלא אם היו אומרים לי שרוב הסיכויים הם שאני לא אחלים. אז אני כנראה אנסה לעשות כמה שיותר דברים שאני אוהבת לפני שאני מתה, אנסה להגשים חלומות, אבלה את רוב הזמן עם אנשים שאני אוהבת ואכתוב צוואה, ליתר ביטחון.
אני לא אוותר על תקווה שאני אוכל להחלים, גם אם רופאים אומרים לי שאין סיכוי, כי קרה לא פעם ולא פעמיים שאנשים שרדו הרבה יותר זמן ממה שציפו.
אני יודעת שאני לא אוותר על הלימודים שלי עד שיגידו לי שרוב הסיכויים הם שאני לא אשרוד, ורק אז אני כנראה אחליט לא לבזבז את הזמן שלי על זה, כי בינתיים אני נהנית מהם פחות או יותר וזה חשוב לי שיהיו לי דלתות פתוחות בעתיד, אז רק אם ישארו לי כמה שנים לחיות או פחות אני אחליט להפסיק, כנראה.
אני חושבת שאני גם אתחיל להתנדב יותר אם יגידו לי שרוב הסיכויים שאני לא אשרוד, כל עוד אני יכולה לצאת מהבית אני ארצה לצאת לדעתי, כי רוב החיים שלי אני בפנים. אני אשמח להתנדב עם אנשים מבוגרים ועם בעלי חיים, אבל נכון לעכשיו אין לי זמן לעשות יותר ממה שאני עושה עכשיו (שלפני הקורונה היה לעזור לילדים בכיתה ב בשיעורי לשון וגם עמדתי להתחיל התנדבות עם קשישים חצי שעה או שעה בשבוע, אבל לא הספקתי כי היום שהייתי אמורה להתחיל היה היום הראשון של ההסגר...)
בקיצור, אני פשוט ארצה לנצל כמה שיותר את הזמן הזה, להפוך אותו לזמן ללא חרטות כדי שאם אני אמות אני אמות שמחה. ואני גם ארצה לוודא שאני מורישה את הדברים שלי ושאם יהיה אפשר, אני ארצה גם לתרום איברים.
כמובן שיכול להיות שאני אגיב בצורה שונה לגמרי, אבל זה מה שאני מקווה שיקרה.
סליחה חשבתי אם זה היה בצחוק. הייתי נורא מפוחד