יום הזכרון לשואה ולגבורה מתקרב בגלל הקורונה אין אפשרות לקיים מפגשי 'זיכרון בסלון'

רוב המשפחה שלי נספתה בשואה, ורק הסבים והסבתות רבתות שלי שרדו. הם לא דיברו הרבה על התקופה הזו (הם כבר נפטרו לצערי) בגלל שהם היו בטראומה רצינית, אבל יש סיפור אחד שסבתא רבתא שלי סיפרה לפני שהיא נפטרה ואני זוכרת אותו עד היום כי בכיתי כשהיא סיפרה לי אותו בפעם הראשונה: במחנה ריכוז בפולין אליו היא נשלחה עם המשפחה שלה, מיינו את כל האנשים שם למחנות השמדה ומחנות עבודה. את ההורים של סבתא שלי שלחו למחנה השמדה בגלל שהיו זקנים מכדי לעבוד, ולאחותה הייתה בעיה רפואית שהקשתה עליה להתאמץ ולכן היא גם נשלחה למחנה השמדה. סבתא שלי הייתה כשירה לעבוד ולכן נשלחה למחנה עבודה, לבדה. לפני שכולם עלו על הרכבות, הנאצים חילקו לכולם את פרוסת הלחם היומית שלהם, ואחותה של סבתא שלי נתנה לה את פרוסת הלחם שלה בסתר ואמרה לה שהיא לא צריכה אותה כי היא גם ככה הולכת למות, ועלתה על הרכבת. כמובן שהיא לא ראתה את המשפחה שלה יותר:((

שואל השאלה:
תודה ששיתפת , הסיפורים האלה באמת חשובים לי והם הזיכרון של כל העם שלנו

אני יכולה לספר קצת על המשפחה שלי
סבתא שלי הייתה בת 15 פחות או יותר כשהתחילה המלחמה, אני תמיד זוכרת שהיא ספרה שדי בהתחלה שהנאצים כבשו את העיירה שלה נכנסו חיילים נאצים אליהם הביתה בפרעות וחיפשו בכל הבית משהו כדי שיהיה להם סיבה לירות באבא שלה או לקחת אותם למחנה וכו.. סתם חיפשו דברים כמו אקדחים וכדורים ונשק, באמת היה לאבא שלה נשק אבל הם לא מצאו אותו סבתא שלי הצליחה להסתיר אותו. היא אמרה שאם היו מוצאים את הכדורים הם היו יורים באבא שלה על המקום ואז הם ממש שמחו כשהם לא מצאו כי זה היה יכול להגמר באסון.
אחרי כמה זמן הם ראו שבמצב נהיה גרוע יותר ויותר אז החליטו לעזוב את הבית כל אחד הלך למקום אחר, סבתא שלי והאחיות שלה התחבאו במנזר וחיו כנוצריות אמא שלהן נכנסה לבית אבות למרות שהייתה צעירה, אבא שלהן עבר מבית לבית מחברים לחברים והאח נשלח לעיר אחרת בכלל. כסבתא שלי הייתה עוברת ליד אמא שלה בעיירה היא לא יכלה להגיד לה שלום ולא כלום שלא ידעו זה תמיד תפס אותי קצת בלב שלא יכלו אפילו להגיד לה שלום והם עברו ממש לידה.
בהתחלה הן יכלו עוד קצת להתפלל בלי שידעו אבל גם אז זה היה מסוכן באיזשהו שלב והפסיקו (הן היו דתיות) אחרי המלחמה כל המשפחה נפגשה שוב וכולם שרדו, סבתא שלי הייתה הראשונה לעלות לארץ ואחריה גם האחיות שלה ואח שלה ולבסוף אחרי הרבה שנים יחסית ההורים, סבתא שלי כבר אינה בחיים אך זכתה להקים משפחה גדולה ויפה, 5 ילדים 29 נכדים ו33 נינים פחות או יותר..וזה לא הסוך ;) סבתא שלי בקושי דברה על זה כנראה העדיפה לשכוח את כל התקופה הזאת..
אבל יש לנו הרבה מאוד מכתבים של אבא שלה מדבר עם דודים ועם אח שלה בזמן התקופה.

עוד חלק מסיפור של בת דודה של סבא של שהייתה ילדה בפולין היא עברה הרבה ואני לא אוכל לכתוב את הכל.. אני גם לא יודעת את הכל אבל אני כן זוכרת שאחרי תקופה של מגבלות העבירו אותם לגטו והיא התחבאה תקופה בבונקר מתחת לאדמה על עוד משפחות אבל בלי המשפחה שלה ולבסוף חזרה לבית עם המשפחה שלה, אחרי עוד כמה זמן החליטו לקחת את כולם ולהעלות לרכבת, כולם יודעים לאן הרכבת הארורה הזאת מובילה.. ברגע האחרון אבא שלהם הצליח להעלות את כל המשפחה לרכבת אחרת אך בדרך פתאום שמו לב שגם הרכבת שהם עליה מובילה למחנה ההשמדה טרבלינקה. ההורים שלה אמרו לה לקפוץ מהרכבת וכך היא עשתה קפצה מהרכבת בעוד שאחיה והוריה מובלים למוות. והם באמת לא שרדו היא היחידה.
היא הייתה כמה שבועות ביער ואז עברה ממשפחה למשפחה והתחזתה לילדה רוסית כדי לשרוד. בסוך שאמרו לה שהמלחמה נגמרה חזרה לביתה שם ראתה שהיא גם לא מקובלת ועדיין יש אנטישמיות, השכנים קראו למה יהודיה מסריחה, חבל שלא מתת עם כולם וכו'.. ואז היא עלתה לארץ וגם היא הקימה משפחה.

שואל השאלה:
סבתא שלי היא ניצולת שואה.
היא נולדה באמצע המלחמה והייתה חולה בשחפת בזמן המלחמה, היא וההורים שלה הסתתרו במרתף בזמן המלחמה אבל רופא נאצי מצא אותם במקום להסגיר אותם הוא קרא לרופאה מהכפר שבו הם הסתתרו בפולין והיא ריפאה אותם וטיפלה בהם בסוף המלחמה הם ברחו לברית המועצות שם היא פגשה את סבא שלי ,
הם היו מסורבי עלייה ולא הורשו לעלות לארץ. אחרי נפילת מסך הברזל הם עלו לארץ עם אמא שלי ,
לצערי סבתא שלי נפטרה לפני שבוע בדיוק מסרטן ואני רוצה לספר את הסיפור שלה וממש מודה לכל מי שמשתף את הסיפור של המשפחה שלו גם

משתתפת בצערך ,היא הייתה באמת גיבורה היא ואמא שלה, אל תדאג למרות מה שעבר עליה היא הקימה משפחה מדהימה שזה מה שהכי חשוב להם :) היא כל כך גאה בכם וזה שווה בשבילה הכל אני בטוחה! היא מסתכלת עליכם מלמעלה וכל כך אבל כל כך שמחה!
אתה יכול לפרסם את הסיפור ברשתות החברתיות אם אתה רוצה, אני בטוחה שישמחו לקרוא אותו, ואתה יכול גם לארגן את המשפחה שלך ולספר את הסיפור ואפילו בזום למשפחה המורחבת ולא רק הגרעינית