אני רוצה שהקורונה תימשך עד היום הולדת שלי

אני לא רוצה לחגוג כי אין לי הרבה חברים, כמעט בכלל. אני כבר כמה שנים לא חוגגת בגלל זה. אני לא רוצה שהיום הולדת יגיע, בניגוד לכל נערה בעולם, אני ארשה לן לקחת את הזמן. אני לא יודעת איך לעבור את זה שוב, איך להגיד להורים ששוב אני לא "רוצה" לחגוג, אבל הלוואי ויכולתי. זה לא כואב לי, אני יכולה להתמודד עם זה, כבר למדתי לחיות עם ימי הולדת לבד. אבל ההורים שלי, כואב לי עליהם, עוד יום הולדת שהבת שלהם חוגגת לבד, מה אני אגיד להם.. כל הילדי יום הולדת שחוגגים בקורונה בוכים לכולם שיצא להם יום הולדת מעפן אבל הייתי מתחלפת איתם כל רגע רק כדי לא להתאמץ לספר להורים שלא,אין לי חברים לחגוג איתם. כולם בבית יודעים שאין לי,ההורים,האחים, וכולם קצת מובכים מזה וכל פעם שמגיעים לדבר על חברים בבית ספר אני בשקט קצת. אני בת 17 השנה. אני לא יודעת מה להגיד שוב. אני גם לא מתגייסת והכל בגלל הפחד הזה שאולי גם שם אסבול כמו שאני סובלת בבית ספר, כן, בגלל זה וזה סופי. כי שלחנו מכתבים.. אבל אני רק תוהה לגבי השנים הבאות, אם לא בצבא, אז אף פעם לא יהיה עוד יום הולדת שמח? אני תמיד אהיה לבד? איפה עוד יש להכיר חברים.. מה אני אגיד להורים השנה? איך לשרוד עוד שנה שאני יודעת שהם מבינים שאין לי עם מי לחגוג, וכואב לי שכואב להם שהבת שלהם עוד שנה לבד? איך מתמודדים עם דבר כזה מגיל 14? למה זה לא מפסיק? יש איזה שהוא סיכוי שהקורונה תימשך עד אז?