כואב לי לחשוב על ניצולי השואה בזמן הקורונה...

וואלה לא חשבתי עלזה,
אבל יש בזה משהו, גדול אפילו.

כן.. גם אני
זה ממש עצוב
הם עברו מספיק זוועות בחיים שלהם ועכשיו גם זה..

ראיתי אתמול סרטון על חיילים (כן, חיילים) שהתפקיד שלהם הוא לעזור לחלק אוכל לאותם מבוגרים שלא יכולים לצאת מהבית בשביל לקנות אוכל, וככל הנראה יש עוד כאלו שמתנדבים בזה (ההורים שלי למשל) אז אפשר לדאוג פחות(:

כן.. לחלוטין חשבתי על זה..
וזה כל כך מבאס וכואב..
):
צריך לנסות לעשות את המקסימום עבור אותם אנשים נפלאים. גיבורים.. יקרים..
לתרום, להביא, לתת עבורם. לדבר איתם, לדאוג שגם מרחק לא יגרום לכך שיהיו לבדם.. לא היום ולא אף פעם. וגם אם יהיו קשיים טכנולוגיים, וקשיים של קורונה וכל המצב.. שרק מוביל לאותו דרדור.. זה לא יעצור אותנו מלדאוג ולאהוב אותם. לכבד ולעשות את המעבר.