2 תשובות
הסיפור של סבא זיידא (אריה)
(זיידא זה סבא ביידיש)
סבא שלי, זיידא, בא מהעיר חְשַאנוֹב שבפולין. שם גר גם הרבי מבּוֹבּוֹב. זיידא היה חסיד בישיבה שבבית הרב, והוא היה שם בן בית. בזמן שהגרמנים התחילו להיכנס לאירופה, הם אספו בעיקר את הגברים ובני הנוער, וכאשר הם הגיעו לעיר חְשַאנוֹב, הם לקחו את בני הנוער. כל בני הנוער שהיו בישיבה- ברחו. זיידא גם התחיל לברוח, אך הרבית (אישתו של הרב) קראה לו, וביקשה ממנו שייקח איתו את בנה, שלמה, שישמור עליו וידאג לו. זיידא, שלמה, ועוד כמה נערים ברחו ביחד. כך הם ברחו כמה ימים עד שהגיעו לגשר מסוים. הנערים שהיו ביחד עם זיידא ושלמה החליטו לעבור את הגשר כדי להמשיך במסעם, אך זיידא חשב שאולי זה מארב, ולקח איתו את שלמה ליער. הגשר היה מארב, וכל הנערים שעלו עליו- נרצחו. לאחר מכן, אחרי שבועות רבים, שלמה וזיידא חזרו הביתה, בזכות זיידא, שלמה הפך לרב גדול וזכה לחיות עד גיל 97.
זיידא נלקח למחנות עבודה, שם הוא עבד במפעל לנקניקים. כל יום הוא היה לוקח נקניקים רותחים בשרווליו, ומביא לאנשים מהגטו, כדי שלא ימותו מרעב. הנקניקים בדיוק יצאו מהתנור ובגלל זה, היו לו כוויות קשות בידיים.
כל פעם שהיו מגיעות רכבות למחנות , כל מי שהיה נמצא כבר במחנה זמן מה, היה צועק ושואל: "מי בא מהעיר הזו והזו?", כדי לדעת מה שלום משפחתו וחבריו. יום אחד, הגיעה רכבת, זיידא צעק ושאל: מי מהעיר חְשַאנוֹב? לפתע, ירדה נערה, בשם אסתר, וענתה לו שהיא. אותה בחורה, למדה עם אחותו של זיידא בכיתה. אסתר וזיידא היו יחד במחנות, וכמה חודשים אחרי השואה, הם התחתנו, אך מכיוון שלא היה להם כסף, הם התחתנו עם עוד שני זוגות, השמלות נתפרו מסדינים וההינומות מווילונות, ואת טבעות הנישואין לצערנו, לקחו ממתים. הם העדיפו טבעות שהיו שייכות ליהודים מאשר טבעות ששייכות לגויים, בפרט לגרמנים. לאחר חתונתם, הם הגיעו לניו-יורק, שם פגשו את הרב שלמה, זה שזיידא הציל. הוא אסף את כל החסידים ששרדו ואמר להם כך: "מה שהיה היה. כאן שומרים שבת. כאן שומרים כשרות. כאן שומרים מצוות"- היה חשוב לרב להבהיר את זה, מכיוון שבזמן המלחמה, כולם התרכזו בלשרוד, ולא בקיום מצוות (לצערנו). הרב לא שכח מה שזיידא עשה לו ואיך הוא הציל אותו, ולכן, כל פעם שזיידא היה מגיע אליו, במקום שזיידא ייגש אליו, רבי שלמה ניגש לזיידא ונתן לו כבוד של רב גדול.
לאחר שנים רבות, כשסבא שלי (הבן של זיידא ואסתר) וסבתא שלי, באו לבקש ברכה מהרב שלמה ואישתו הרבנית, הם בירכו אותם, והרבית הוסיפה עוד משפט: "הסבא עזב, הבן לא הכיר, והנכד יחזור", ואכן נבואת הרבנית התגשמה: זיידא, עזב את החסידות אחרי המלחמה, סבא שלי לא יודע הרבה על החסידות, ודוד שלי, מקורב מאוד לחסידות.
לסבא זיידא ולסבתא אסתר היו שני דברים שבלעדיהם הם לא היו שורדים: תקווה שהם יצאו מזה, ורצון שהם יצאו מזה.
כיום לסבא זיידא ז"ל ולסבתא אסתר, יש בן אחד, חמישה נכדים, ועשרים ושלושה נינים. כולם שומרי שבת ומקיימי מצוות.
במפגשים משפחתיים, סבא זיידא וסבתא אסתר היום מסתכלים על כל המשפחה ואומרים: ניצחנו!
(זיידא זה סבא ביידיש)
סבא שלי, זיידא, בא מהעיר חְשַאנוֹב שבפולין. שם גר גם הרבי מבּוֹבּוֹב. זיידא היה חסיד בישיבה שבבית הרב, והוא היה שם בן בית. בזמן שהגרמנים התחילו להיכנס לאירופה, הם אספו בעיקר את הגברים ובני הנוער, וכאשר הם הגיעו לעיר חְשַאנוֹב, הם לקחו את בני הנוער. כל בני הנוער שהיו בישיבה- ברחו. זיידא גם התחיל לברוח, אך הרבית (אישתו של הרב) קראה לו, וביקשה ממנו שייקח איתו את בנה, שלמה, שישמור עליו וידאג לו. זיידא, שלמה, ועוד כמה נערים ברחו ביחד. כך הם ברחו כמה ימים עד שהגיעו לגשר מסוים. הנערים שהיו ביחד עם זיידא ושלמה החליטו לעבור את הגשר כדי להמשיך במסעם, אך זיידא חשב שאולי זה מארב, ולקח איתו את שלמה ליער. הגשר היה מארב, וכל הנערים שעלו עליו- נרצחו. לאחר מכן, אחרי שבועות רבים, שלמה וזיידא חזרו הביתה, בזכות זיידא, שלמה הפך לרב גדול וזכה לחיות עד גיל 97.
זיידא נלקח למחנות עבודה, שם הוא עבד במפעל לנקניקים. כל יום הוא היה לוקח נקניקים רותחים בשרווליו, ומביא לאנשים מהגטו, כדי שלא ימותו מרעב. הנקניקים בדיוק יצאו מהתנור ובגלל זה, היו לו כוויות קשות בידיים.
כל פעם שהיו מגיעות רכבות למחנות , כל מי שהיה נמצא כבר במחנה זמן מה, היה צועק ושואל: "מי בא מהעיר הזו והזו?", כדי לדעת מה שלום משפחתו וחבריו. יום אחד, הגיעה רכבת, זיידא צעק ושאל: מי מהעיר חְשַאנוֹב? לפתע, ירדה נערה, בשם אסתר, וענתה לו שהיא. אותה בחורה, למדה עם אחותו של זיידא בכיתה. אסתר וזיידא היו יחד במחנות, וכמה חודשים אחרי השואה, הם התחתנו, אך מכיוון שלא היה להם כסף, הם התחתנו עם עוד שני זוגות, השמלות נתפרו מסדינים וההינומות מווילונות, ואת טבעות הנישואין לצערנו, לקחו ממתים. הם העדיפו טבעות שהיו שייכות ליהודים מאשר טבעות ששייכות לגויים, בפרט לגרמנים. לאחר חתונתם, הם הגיעו לניו-יורק, שם פגשו את הרב שלמה, זה שזיידא הציל. הוא אסף את כל החסידים ששרדו ואמר להם כך: "מה שהיה היה. כאן שומרים שבת. כאן שומרים כשרות. כאן שומרים מצוות"- היה חשוב לרב להבהיר את זה, מכיוון שבזמן המלחמה, כולם התרכזו בלשרוד, ולא בקיום מצוות (לצערנו). הרב לא שכח מה שזיידא עשה לו ואיך הוא הציל אותו, ולכן, כל פעם שזיידא היה מגיע אליו, במקום שזיידא ייגש אליו, רבי שלמה ניגש לזיידא ונתן לו כבוד של רב גדול.
לאחר שנים רבות, כשסבא שלי (הבן של זיידא ואסתר) וסבתא שלי, באו לבקש ברכה מהרב שלמה ואישתו הרבנית, הם בירכו אותם, והרבית הוסיפה עוד משפט: "הסבא עזב, הבן לא הכיר, והנכד יחזור", ואכן נבואת הרבנית התגשמה: זיידא, עזב את החסידות אחרי המלחמה, סבא שלי לא יודע הרבה על החסידות, ודוד שלי, מקורב מאוד לחסידות.
לסבא זיידא ולסבתא אסתר היו שני דברים שבלעדיהם הם לא היו שורדים: תקווה שהם יצאו מזה, ורצון שהם יצאו מזה.
כיום לסבא זיידא ז"ל ולסבתא אסתר, יש בן אחד, חמישה נכדים, ועשרים ושלושה נינים. כולם שומרי שבת ומקיימי מצוות.
במפגשים משפחתיים, סבא זיידא וסבתא אסתר היום מסתכלים על כל המשפחה ואומרים: ניצחנו!
יש לי במשפחה מרצח העם הארמני, אבל לא מהשואה
אבל כן התנדבתי עם ניצולי שואה ואני זוכר אחת שסיפרה ששלחו אותה ואת אבא שלה למן רכבת כזו שרק נסעה ונסעה והם היו בלי אוכל ובלי מים, לצערי אני לא זוכר כמה ימים הם היו ככה אבל המטרה הייתה שימותו, היה צפוץ והם ליקקו את הזיעה כי אין מים, אי אפשר היה לעמוד, אז כשמישהו מת עמדו עליו כי גם ככה אין מקום
אני לא זוכר למה בסוף שחררו את אלו שכן שרדו, היא סיפרה לי את זה לפני שלוש שנים
גם הייתה אחת שסיפרה שהתינוק שלה התחיל לבכות בלילה ונכנס לחדר נאצי והוא דפק את הראש שלו בפינה של השולחן והתינוק מת
אחת שם הייתה קורבן לניסויים של מנגלה- אבל בכל זאת אחרי השואה ילדה תינוקת בריאה, היא לא סיפרה יותר מזה, היא נפטרה כבר
אבל כן התנדבתי עם ניצולי שואה ואני זוכר אחת שסיפרה ששלחו אותה ואת אבא שלה למן רכבת כזו שרק נסעה ונסעה והם היו בלי אוכל ובלי מים, לצערי אני לא זוכר כמה ימים הם היו ככה אבל המטרה הייתה שימותו, היה צפוץ והם ליקקו את הזיעה כי אין מים, אי אפשר היה לעמוד, אז כשמישהו מת עמדו עליו כי גם ככה אין מקום
אני לא זוכר למה בסוף שחררו את אלו שכן שרדו, היא סיפרה לי את זה לפני שלוש שנים
גם הייתה אחת שסיפרה שהתינוק שלה התחיל לבכות בלילה ונכנס לחדר נאצי והוא דפק את הראש שלו בפינה של השולחן והתינוק מת
אחת שם הייתה קורבן לניסויים של מנגלה- אבל בכל זאת אחרי השואה ילדה תינוקת בריאה, היא לא סיפרה יותר מזה, היא נפטרה כבר
באותו הנושא: