יש לי הפרעות אכילה כבר הרבה זמן וממש עכשיו גיליתי שהתחילו לי התסמינים בבקשה תכנסו אני לא יודעת מה לעשות

שואל השאלה:
תקשיבו נכנסתי לשאלות על התקרחות פה וראיתי שכתבו שאסור לחפוף כל יום כי זה גורם להתקרחות ואני חופפת כל יום! אולי זה בגלל זה ולא בגלל ההפרעות אכילה????

שואל השאלה:
moonlight קודם כל לפני שאענה על השאלה שלך רק רציתי להגיד תודה על התשובה המושקעת זה ממש מוערך

אני לא בטיפול כי אני לא רוצה להחלים וכי המטרה שלי היא להראות חולה..

שואל השאלה:
.

שואל השאלה:
את האמת שאני שמה שמפו רק בחלק העליון של השיער ומרכך בתחתון, מסתרקת במסרק עדין רק תוך כדי המקלחת ולא עושה תסרוקות הדוקות אף פעם, רק רופפות. יכול להיות שזה באמת היה עניין של הקאות ותזונה.. כמו שכתבת.

אני יודעת שאין דבר כזה להראות "חולה", טכנית. לא שקראת לי כך, אבל בכל זאת אציין שאני לא טיפשה ואני מודעת לכל הפסיכולוגיה שמאחורי הפרעות האכילה. אני מודעת לכך שלעולם לא אהיה מרוצה מהמשקל שלי או מהמראה שלי, ואני יודעת שגם אי אפשר לחיות עם המחלה הזאת לנצח כי כאשר אגיע לגיל 30 אני עדיין אהיה תקועה בתוך הילדה בת ה14 המפגרת שהכניסה את עצמה לזה. אני עוד מעט כבר בת 16 ואני עדיין מרגישה שלא התבגרתי מאז גיל 14, כאילו שהחיים שלי נעצרו שם. שכחתי מי אני, ומאז שכל זה התחיל אני רק עובדת את ההפרעת אכילה, אני לא בן אדם יותר, רק עבד. בקיצור.. הכוונה שלי היא שכמובן המטרה שלי בסופו של דבר היא כן להחלים. אבל כרגע אני לא רוצה להחלים, ואני עדיין לא מוכנה. לפני שאגיע להחלמה אני רק רוצה להראות חולה מספיק כדי שרק למישהו אחד יהיה אכפת ממני מספיק, ואז בתקווה אהיה מאושרת מספיק ואחלים.. אני יודעת שזה נשמע מטומטם אבל לכל אחד יש את השגעונות שלו.. ואני שמחה שאת חושבת כמוני כי גם אני חושבת שכל האשפוזים האלו מטורפים לגמרי! הם לא באמת מרפאים, לקחת ילדה שהיא לדוגמא אנורקסית ולהאכיל אותה בכוח ולהעלות אותה במשקל בכוח יעשה את המצב גרוע יותר! באשפוזים להפרעות אכילה מרפאים רק את הגוף ולא את הנפש, לכן מצב הנפש נהיה רק גרוע יותר עקב העלייה במשקל ואז מה הילד/הילדה ירוויחו מכך? כלום! הם יכולים לעשות הצגות באשפוז, אבל בשנייה שישתחררו, ירוצו חזרה להפרעת האכילה

תקשיבי. בתור אחת שהייתה במצב שלך וקצת עדיין, אני מבינה הכל. אבל אין כזה דבר חולה מספיק. גם אם תשקלי 30 קילו תרגישי ענקית, ועדיין לא "מספיק חולה" (מניסיון). בבקשה תלכי לטיפול עכשיו, לפני שזה יהיה מאוחר מדי. אני נכנסתי לאשפוז ששקלתי 33 קילו ובאמת חשבתי שהמקום הזה רק ידחוף לי אוכל בכוח, אני אעלה במשקל ועדיין אשאר חולה. לפני שבוע וחצי השתחררתי אחרי שעליתי 14 קילו ואני יכולה להגיד שהמחשבה שלי השתנה. נכון, אני לא בריאה ואולי אני גם לא מרוצה מעצמי, אבל אני לא חולה כמו שהייתי. את צריכה להבין שבהפרעות אכילה אין כזה דבר חולה מספיק. חולה מספיק זה שאת מתה. בבקשה בבקשה תספרי למישהו, זה לא פייר לחיות ככה.

שואל השאלה:
את צודקת. אני יודעת שאם יש אדם שנמצא במצב טוב או אפילו נורמלי אבל לסובבים אותו לא אכפת, וכשהוא פתאום נהיה חולה כן אכפת להם, זה זיוף וצביעות. אבל מה שמבדיל אותי מזה זה שלי אין -בכלל- שום אנשים סביבי כדי שיהיה להם אכפת או שאפילו יהיה להם לא אכפת ממני.
אני מתכוונת שאין לי אף אחד לדבר איתו בכלל
וזה למה אני רוצה לעשות את זה כדי שמישהו ישים לב שאני קיימת ושאני סובלת
אני יודעת שזה נשמע ממש "צומי" אבל כנראה שלמדתי להשלים עם זה, שזו מי שאני, ילדה משועממת שמחפשת תשומת לב.. גם בלי הפרעת האכילה אני מאמינה שהייתי מפספסת את גיל ההתבגרות, כי גם לפניה לא היו לי חיים. אני עכשיו הבנתי משהו, אני כנראה משתמשת בהפרעות אכילה כדי להסיח את דעתי מהעובדה שאין לי חיים, כי את מבינה? לפחות אם יש לי מחלה נפשית אני יכולה לחשוב "אם לא הייתי חולה אז הייתי יכולה להיות ככה וככה" אבל זה לא נכון. כי זה בדיוק כמו משהו שיוטיוברית אחת שאני אוהבת אמרה, יש לה דיכאון והיא אמרה שההסגר הזה גורם לה לחשוב שלפניו היו לה חיים והיא הייתה מאושרת ובגלל ההסגר היא בדיכאון, אבל האמת היא שהדיכאון בכלל לא קשור להסגר הזה והיא הייתה אומללה גם עוד לפניו. זה לא שאני לא רוצה להחלים, אני מאוד רוצה. אבל אני גם אוהבת את ההפרעה הזאת אבל אני גם שונאת אותה. היא עוזרת לי אבל בדרך רעה. אני כבר לא יודעת מה זה לאכול נורמלי יותר, זה או הכל או כלום, זה ממש כמו אדם שמכור לסמים. כשאני מצמצמת אני מרגישה אופוריה, שליטה, כוח, וכשאני בולסת אני בהתחלה אמנם ארגיש אופוריה אבל מיד לאחר מכן אני ארגיש כאילו שיש בי סם או כאילו שאני שיכורה ובבוקר שלמחרת זה ממש כמו האנגאובר מכל האוכל הזה. וכמובן שזה בא ביחד עם רגשות ומחשבון של כישלון, כמה שאני שמנה, כמה שאני אדם נוראי ושאף אחד לא יאהב אותי כי תראו איך אני נראת. אני מקווה שיום אחד תהיה לי סיבה להחלים. אני רואה בטאמבלר בנות שמספרות על כך שחברה הביאה להן אוכל אז הן מקיאות אחר כך או הולכות לזרוק את האוכל ומרגישות רע על כך, או על בנות שמספרות על כך שהן רוצות להיות כל כך רזות עד שחבר שלהן יוכל לסחוב אותן על זרועותיו, או על מישהי שדואגת מה בעלה יבשל לארוחת הערב.. ואני פשוט קוראת את זה ומתמלאת בקנאה ולא מצליחה להבין למה הן עושות את זה לעצמן כשיש להן אנשים כאלו בחיים שלהן. אני מתכוונת איך אפשר לחיות עם הפרעת אכילה בזמן שיש לכן מאהב/ת או חברים טובים? זה פשוט לשקר להם כי זה ברור שכל מה שהן מתרכזות בו זה בהפרעה שלהן! אני מתכוונת, זה לא בריא וזה להרוס את הכל. כמובן שגם להן יש את הבעיות שלהן אבל זה מה שהמוח שלי גורם לי לחשוב ואני יודעת שזה אנוכי כי זה כל כך קל להגיד "אני מקנאה בהן" אבל הלוואי שלי היה מישהו שרק הייתי דואגת שאצטרך לרדת במשקל בשבילו! אבל העניין הוא שאם היה לי, כנראה שכבר הייתי מאושרת ואז לא הייתי בכלל חושבת על לרדת במשקל כי לא היה לי אכפת מהדבר המטופש הזה בכלל כי מה אני עוד צריכה בחיים חוץ ממישהו להיות בחברתו. אבל לאף אחד לא מגיע אדם נוראי ומרוכז בעצמו כמוני, אני לא רוצה לאמלל אף אחד. אני מסובכת ולא מעריכה כלום. אני מצטערת שאני חופרת חחח כנראה שאין איך להציל אותי

שואל השאלה:
תולעת בלי תועלת
כל הכבוד שיצאת מזה, אבל אני לא חזקה כמוך. העניין הוא שאני לא מוכנה כרגע להחלמה. אני מודעת לכל הפסיכולוגיה שמאחורי אנורקסיה, שאני אף פעם לא ארגיש רזה מספיק. אבל זה לא רק זה, אני כבר למדתי לאהוב את זה. אני אמנם שונאת את זה, אבל אני גם אוהבת את זה. אני לא רואה את עצמי בלי זה. גם אם הייתי רוצה להחלים אין לי עם מי לדבר על זה, היחידים שיש לי זה ההורים שלי אבל הם לא מבינים ואין לי שום אדם בחיי שאני סומכת עליו. אני תמיד אמרתי לעצמי שאם מישהו ידאג לי ויכאב לו לראות אותי ככה אז אני אחלים אבל זה לא המצב

אני לא יודעת אם זה עדיין רלוונטי לא שמתי לב באיזה תאריך השאלה הועלתה
אז אני כל כך מבינה אותך שואלת השאלה וכל כך מרגישה מה שאת מרגישה שכן אני יודעת שאני חולה אבל אני לא רוצה להפסיק
גם אני לא סומכת על אף אחד ולא רוצה לסמוך
ודרך אגב אין לי קרחות אז יכול להיות שזה מהחפיפה היום יומית

שואל השאלה:
כן תקשיבי שזה מוזר ממש יש לי הפרעות אכילה מסוף כיתה ז ואני כבר עוד מעט ביא, וחוץ מכך שהמחזור נעלם לא קרה לי כלום ופתאום אני מתחילה להקריח! (אני כמובן מגזימה כי זו לא קרחת חמורה מאוד חס וחלילה אלא יותר שיער דליל אבל אני יודעת שאם זה ימשך זה יחמיר) ולחפוף כל יום התחלתי לעשות רק בחצי שנה האחרונה. אז אני מאוד מקווה שזה בגלל החפיפה אבל אני כבר לא יודעת מה לחשוב כנראה שזה הכל מהכל

אני ככה לא הרבה זמן כמוך אני בערך שנתיים אבל לא התחילו לי קרחות ולא נעלם לי המחזור כי אני לא בתת משקל אני רוצה להיות

שואל השאלה:
אבל זה תלוי את מקיאה? כי קרחות זה רק למי שמקיאה. אם את מצמצמת יהיו לך אמנם נשירות אבל לא שמעתי על קרחות באנורקסיה

מקיאה אין לי אנורקסיה לפי מה שאני יודעת יש לי בולימיה

שואל השאלה:
אז אני מאחלת לך לצאת מזה כמה שיותר מהר כי אני לא רוצה שתסבלי ושיהיו לך את התסמינים המגעילים האלו, מגיע לך כל כך הרבה יותר מהמחלה הנוראית הזאת

אני בדיוק כמוך עושה את זה אבל לא רוצה להפסיק אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשאני יפסיק להקיא כי הבולמוסים ימשיכו ולא יהיה מה שיאזן את זה

שואל השאלה:
אני מבינה אותך לגמרי
דרך אגב אני אותה אחת שמתכתבת איתך בשאלה על הבולמוסים, אני שואלת השאלה גם שם

יקרה,
וואוו... כמה כאב, כמה עצב וכמה בדידות בגיל כל כך צעיר...
אני רק יכול לתאר לעצמי מה עברת בחיים האלה שהביאו אותך למצב שבו את לא מצליחה להגיע לסיפוק מהמראה החיצוני. מצב בו את מרגישה צורך לצמצם עוד ועוד את כמות האוכל כדי שתצליחי לרדת עוד קצת במשקל....

אני מניח שהמרדף הזה אחר הירידה במשקל וההלקאה העצמית אחרי אכילה מתישים מאוד. גם פיזית אך בעיקר נפשית.

את כותבת אין מסביבך אף אחד שדואג לך, אף אחד ששם לב לשינויים שאת עוברת, שיקשיב לך. את גם כותבת שזוהי הסיבה שבגללה את בוחרת לרדת עוד ועוד במשקל, אולי כדי למשוך את תשומת ליבו של מישהו. מישהו שפתאום ישים לב, ידאג, יחבק, יטפל....

חשוב לי שתדעי שלנו בסה"ר אכפת ממך מאוד ולכן אני רוצה להזמין אותך לאתר שבו אני מתנדב. אתר סה"ר (סיוע והקשבה ברשת). יש לנו צ'אט אישי ואנונימי לחלוטין בו תוכלי לשתף את אחד המתנדבים במה שתבחרי. אנחנו נמצאים כאן בשבילך ועבורך.

שעות הפעילות של הצ'אט הן:
א-ה: 10:00-00:00
שישי: 8:00-13:00
מוצ"ש: 21:00-00:00
באתר: https://sahar.org.il/help

כאן בשבילך,
מתנדב סה"ר