מה דעתכם על הרעיון שלי לקומיקס? הוא טוב?

(אני שואלת שוב כי לא ענו לי)
יש ילדה אחת שהיא כל חייה, מאז שהיא זוכרת את עצמה, בילתה בבדידות ולא התחברה עם אנשים מסביבתה. כשהגיעה לתיכון זה כבר הפך להיות לבריונות כי ילדים חשבו שהיא משונה ולא קיבלו אותה. עד שנער אחד החליט לעמוד מול הבריונים שלה בשבילה והם הפכו לחברים, הוא הכיר לה חברים שהיו לו והם בילו ביחד בתיכון, והילדה סוף סוף הרגישה שייכת לראשונה בחייה, ואולי היא גם התחילה להרגיש משהו יותר מחברים כלפיו חח.. אבל כשהם מתחילים אוניברסיטה, בקיץ שלפני, היא לא ראתה אותו כל החופש. היא ניסתה להתקשר אליו ולכתוב לו והוא לא ענה. עד שהתחיל האוניברסיטה היא פגשה אחת מהידידות שלו מהתיכון (שהיא הייתה קרובה אליו אבל לא בצורה רומנטית) והיא שאלה אותה אם היא דיברה איתו הקיץ והיא אמרה שלא. בקיצור הוא לא ענה לאף אחד. הם חשבו שאולי עדיף להתקשר להוריו ואם יש להם את המספר שלהם אבל אף אחד לא ידע, מכיוון שהוא אף פעם לא דיבר על המשפחה שלו. הנערה מתחילה לאבד תקווה והיא המשיכה ללכת הביתה עד שכבר החשיך וירד גשם. היא איבדה את הדרך גם. אז היא ניגשת לבחור שישב על הספסל עם ראש מורד ושאלה אותו אם הוא יודע את הדרך שהיא מחפשת, עד שכשהוא מרים את ראשו ומדבר שניהם שמים לב אחד לשני. הבחור הוא אותו הנער שהיה איתה בתיכון!! ואז היא שאלה אותו למה הוא לא ענה ומה הוא עושה כאן וכל השאלות בלה בלה בלה, ואז הוא מתחיל לומר שהוריו זרקו אותו מהבית מסיבה מסוימת (עוד לא חשבתי על סיבה) ושכל חייו הם לא התייחסו אליו ולא הראו שום אהבה כלפיו ושהוא ניסה להסתיר זאת בכך שהציג את עצמו כאדם עם אישיות כיפית ושמחה.
זה כרגע הכל אבל מה דעתכם? סליחה שזה ארוך והכתיבה מטומטמת אבל זה בגלל שלא רציתי להעמיס בפרטים קטנים ורק להראות את התמונה הגדולה.