מישהו היה בדיכאון ויצא מזה? אם כן איך?

פסיכולוג
זה חוזר ונשאר לתקופות, אבל המפגשים שהיו לי עם הפסיכולוג עזרו לי לדעת איך להתמודד

אין דבר כזה לצאת בדיכאון ומי שיגיד לך שיש דבר כזה משקר, דיכאון זה בא והולך בתקופות ואין מה לעשות כדי לעצור את זה. אפשר למצוא דרכים להפליל את הכאב והמחשבות, לדבר עם מישהו קרוב, לשמוע מוזיקה, באמת כל דבר אבל להעלים את זה לגמרי אי אפשר לצערי

זה עובר

אין דבר כזה לצאת לגמרי מדיכאון לצערי, אני יצאתי ממנו לתקופה קצרה והוא חזר.

מה שעשית בשנים, עם טיפול איכותי אפשר להצליח בחודשים,
דיכאון כרוני לפעמים נובע מבעיות פיזיות, שזה אומר בעיות הורמונליות, בעיות בריאותיות (הכי שכיח זה כאב כרוני לדעתי) ועוד.

טיפול תרופתי לדיכאון אפקטיבי אבל הוא לא פיתרון, מי שצריך טיפול תרופתי מקבל אותו וזה בסדר גמור לדעתי והוא לא דבר פסול ורע, כל עוד זה בשילוב עם טיפול פסיכולוגי, וידיעה שבשלב מסוים צריך להפסיק את הכדורים ולדעת להתמודד עם החיים לבד בלעדיהם.

לגבי להגיד לעצמך שאין לך דיכאון, בזמן שאת במצב כזה בלי להעליב נשמע לי קצת כמו הכחשה, להגיד לעצמך שאחרים הם אשמים זה גם לא דרך טובה ובריאה.

ברור, לכל אחד התהליך הזה שונה ומורכב,
זה מאוד אינדבדואלי, אישית אני בן 24 ואובחנתי עם דיכאון כרוני בגיל 15, בגיל 16 וחצי בערך אובחני עם דיכאון מז'ורי, לא קרה משהו מיוחד, זה פשוט בא,
פתאום בתקופות ארוכות במקום לצאת לשחק עם חברים העדפתי להישאר בבית,
לקום בבוקר נהיה קשה, אחרי חצי שנה בערך שבקושי הצלחתי לתפקד בגיל הזה הלכתי לרופא ודיברתי איתו, הוא הציע לי פסיכולוג, אמרתי מה פתאום פסיכולוג זה לחולי נפש מה אני ילך לזה בגיל 14 יסתכלו עליי בצורה עקומה וההורים שלי והמשפחה בטח ישפטו אותי, אז פשוט הדחקתי את זה עוד שנה, בשלב הזה הנזק כבר נעשה, היו ימים שבהם הייתי מרגיש כמו עצמי ואז זה היה נופל שוב, בלי סיבה, פשוט קורה, בגיל 15 כבר הבנתי שאני לא מצליח להתמודד עם זה, הסביבה שלי לא ידעה איך לעזור לי אז פניתי לפסיכולוג שעזר לי מאוד, לקח לי בערך שנה וחצי של טיפול פסיכולוגי לדעת איך להתמודד עם זה ללא כדורים, כי כולם הפכו אותם מפלצות (ומהצד השני 90 אחוז מהילדים בכיתה היו מסוממים עם ריטלין אבל אוקי, זה היה בתקופה שלי), כמובן שכשהחיים המשיכו בעיות עלו, וגדלו, בעיות של בן 14 קטנות מבעיות של חייל, בעיות של חייל מבעיות של אזרח שיצא לאזרחות, החיים מתגלגלים וזה מתגלגל איתם, אני עדיין לא לוקח טיפול תרופתי כי רגיל לזה, אני חי את זה מגיל קטן אני יודע איך להתמודד עם זה ועם דאונים רציניים.

אבל בצורה אחרת, חבר טוב שלי חווה משהו דומה לשלי, אבל הוא במקום מה שאני עשיתי פנה ישר לפסיכולוג, הפסיכולוג הפנה לפסיכיאטר, רשמו לו תרופה שנקראת סרנדה, הוא לקח אותה שנה ותוך כדי המשיך טיפול פסיכולוגי, הוא הצליח לחזור לתפקד, הציונים עלו, עזר לו לקום מהמיטה, הפסיכולוג תוך כדי הדריך אותו איך להתמודד עם מחשבות, עם סיטואציות, נתן לו מה שהם אוהבים לקרוא לו "כלים לחיים", אחרי שנה התהליך שאני עשיתי במשך עשור בערך הוא השיג, כי לא היה לו אגו ודעות קדומות, הוא פשוט רצה להרגיש טוב והצליח.

בגלל זה זה מאוד אינדבדואלי, זה משתנה מאדם לאדם וזה לא רק הכל בראש לפעמים זה גם בגוף ובנפש, דיכאון זו מחלה, כשזה נגרם ממשהו ספציפי ברגע שמגיעים להבנה עם הדבר הספציפי הזה הדיכאון לרוב נפתר, כהדיכאון קורה מבלי שדברים ספציפים וטראומתיים יתרחשו המצב בעייתי יותר, קשה יותר למצוא פתרונות לבד.

בקיצור שואל השאלה, חשוב שתלך לפסיכולוג בשביל ללמוד איך להתמודד עם זה, אם אתה בתקופה קשה, בין אם זה לעבוד 10 שעות ביום ואין לך את הכוח הפיזי והנפשי להתמודד עם זה אבל החיים דורשים ממך אל תחשוש מהתרופות נגד דיכאון, אם אתה צריך להצליח בבגרויות ומבחנים וזה פוגע לך בציונים ובאיכות חיים לרמה כזו שעלולה לפגוע לך בעתיד, גם אל תחשוש לקחת כדורים, אם יש לך תקופה רגועה יחסית, אפשרי לגמרי רק על ידי פסיכולוג, אבל אל תדאג מהאופציה התרופתית, תתרחק מכדורים לחרדה (בנזואים בעיקר), וכדורי ssri לרוב לא גורמות לרוב לתופעות לוואי (ואם כן לתקופה קצרה) ואין התמכרות אז אל תחשוש.

איך אני סותר את עצמי?
אני עשיתי טעויות ולמדתי מהם, וזה מה שאני בא לשתף את שואל השאלה, יש דרך קשה ויש דרך ""קלה"" יותר, הצגתי את שניהם.

ברור שבאופן ספרותי זה לא טוב להגיד שאחרים אשמים במצב שלך,
זו לא דרך בריאה להגיע להשלמה אמיתית עם עצמך ולהמשיך הלאה.

לגבי זה שאמרת לעצמך שאת לא בדיכאון, גם זה נקרא הכחשה ובאופן ספרותי זה דבר רע, כי זה מונע ממך להשלים עם המצב הנוכחי שלך וקבלת טיפול הוגן שיעזור לך להמשיך הלאה בדרך בריאה.

שימי לב שכתבתי באופן ספרותי, להודות שמשהו לא בסדר בך זה לרוב מעיד על התקדמות והכרה במצב, כשמשהו לא בסדר באדם והוא אומר שהוא בסדר זה לא דבר שהוא בריא.

זה שזה עבד בשבילך, לא בהכרח אומר שזו הדרך הכי טובה להתמודד עם הסיטואציה והכי בריאה.

למטאפורה:

יש לאדם פצע ביד, יש לו תחבושת עם פולידין ואלכוהול,
ויש לו דבק איזולירבנד, דרך אחת ארוכה וקשה יותר, צריך לנקות את הפצע ולחבוש כמו שצריך, הדרך השנייה פשוט לשים על זה דבק, זה יעשה את העבודה, אבל זה לא בהכרח דבר שהוא בריא וטוב בשבילך.
מקווה שהבנת למה התכוונתי.

לא מעביר עלייך ביקורת ועל הסיפור שלך ביקורת,
העברתי ביקורת בעיקר על זה כשמגיבים לאדם בשאלה על בעיה שיש לו עדיף לעשות את זה באופן ה"ספרותי" וה"בריא" יותר, ולא לתת לו דוגמאות לפתרונות לא טובים שעלולים לפגוע בו,
זו הייתה הכוונה שלי, את עברת את מה שעברת, לא משנה מה עשית יצאת מזהו וזהו, אבל אם אני צריך לעזור לאדם אחר להגיע להשלמה עם דיכאון, לא אדגים לו את הדרך שבה אני התמודדתי כי היא לא טובה, היא עבדה אבל היא לא טובה.

לא צריך תואר בפסיכולוגיה בשביל לדעת שהכחשה ונטילת אשמה על אחרים זה דבר רע.

זה כן נחשב למקרה נדיר,
אין לי מושג איזה כדורים היא לקחה לטיפול בדיכאון אבל התופעות לוואי האלו לא נפוצות בכלל, תרופות נגד דיכאון נטו, לא ממכרות אבל עשויות לגרום לתלות (שזה אומר פחד להפסיק כי אולי אז יחזור הדיכאון).

לגבי הדרך שלי, היא אכן הייתה שגויה לדעתי ובגלל זה אראה לו את הדרכים הטובות והבטוחות והמוכחות לאיך להגיע למצב הכי טוב שהוא יכול להיות בו,
ולא אתן לו את הדרך שלי ואדגים לו אותה, ואגרום לו לפחד או לחשוש מדרכי טיפול, שמצילות מאות אלפי חיים בשנה, כי על כל מקרה של מישהו עם תופעות לוואי רעות לתרופה ספציפית לדיכאון, יש 1000 מקרים של אנשים שלא קפצו מהגג בזכות אותו הכדור.

לגבי השמנה של 80 קילו, הכדורים לא גורמים לעלייה במשקל אבל יש תופעת לוואי נפוצה של הגברת תיאבון, אם שמים לב שאוכלים יותר מידי אפשר לפנות לסלטים ודברים בריאים ולהתמודד עם זה.

ואני עדיין חושב שהדרך שאת התמודדת איתה יכלה להיות טובה יותר, וזו הסיבה שאני ממשיך להתעקש על כך שהוא יפנה לעזרה באופן "ספרותי" אם כמה שאת לא אוהבת את המילה הזו,
את טוענת שעברת 200 פסיכולוגים, כשבפועל אין צורך ביותר מ1 או 2, כי התהליך שעושים איתם צריך להיות צמוד ואישי, להחליף הרבה פסיכולוגים יכול להראות על חוסר שביעות רצון מהתשובות שהם נותנים לך, הסבירות ש200 פסיכולוגים יטעו והמטופל יהיה צודק אפסיים, כי הם למדו שנים בשביל לדעת את המקצוע ולאבחן.

לגבי הריבאונדים שיש לך שאת נזכרת בעבר וכו, כמו שכתבתי בתגובה הקודמת שלי, עם טיפול הולם והשלמה עם הסיטואציה היית מגיעה לשלום עם זה ואולי לא היו לך ריבאונדים,
זה שאת לא חותרת ובמצב רוח רע זה הדבר הכי טוב שיש, אבל תמיד צריך לחשוב, האם יכלה להיות דרך טובה יותר? האם יכלתי לעשות משהו טוב יותר? האם כולם באמת טועים ואני צודקת? אין לי כוח באמת להיכנס לדיון על פילוסופיה אבל אני נותן את דעתי, ואני מאמין בה, ועדיין חושב שהדרך שלי הייתה רעה, כי היא לא הייתה טובה, אם היא הייתה טובה ומישהו לא היה מחדיר בי פחד מטיפול, יכלתי להתמודד ולהיות במצב טוב יותר,
הפחד מהכדורים מכל הסביבה שלי שיתק אותי, אז במקום הסתמכתי רק על פסיכולוג, בזכות זה גם שנה שלמה מהלימודים בקושי הצלחתי להביא את עצמי למצב של אשכרה ללמוד, ודברים כאלה מוסיפים מתח בחיי היום יום.

הכי פשוט לסכם את הדיון הזה, ללכת לפסיכולוג, להקשיב לפסיכולוג,
אם הפסיכולוג מציע משהו, לא לשלול ישר ולחשוש אלא לקחת את זה לתשומת הלב,
כמובן לא לקפוץ על כל כדור שפסיכיאטר נותן, אבל אם מסבירים לו מה חושבים על זה ומרגישים, הוא יכול לכוון לכדורים "קלים" , להתאים טיפול, תופעות לוואי מופיעות מהר, אם לא מתאים מחליפים, אין כדור אחד וזהו, לא צריך לפחד מזה אבל גם לא צריך לקפוץ על זה, ושוב כמו שכתבתי, אם יש עבודה ולימודים וזה הורס לך תרתי משמע את החיים וההשכלה, לפעמים התועלת של לקחת כדור נגד דיכאון מתעלה על החיסרון, כמו שאנשים עם כאב כרוני לוקחים כדורים כמו פרקוסט או אופידים כאלו ואחרים, אלו תרופות רעות, שעלולות לגרום להתמכרות, אבל מצד שני לא כואב לבן אדם, יש שיקול של האם כדאי לא להתקפל מכאבים כל היום, אבל להסתכן בכך שתהיה התמכרות ואז תקופה של גמילה, או להמשיך למות מכאבים כל היום, כאב נפשי הוא כמו כאב פיזי ולפעמים חזק יותר.

אני לא כותב את התשובות שלי בשאלה הזו בשבילך, מוקד השאלה הזו הוא שואל השאלה, אם הוא קורא את התגובות זה מספיק טוב בשבילי.

הייתי
יצאתי
כי זה כבר קצת עבר והתגברתי
כרגע עוד פעם