דיברתי על אמא שלי על הפרעות נפשיות ואבחון

זה בכלל לא נכון.
בעבודה אף אחד לא צריך לדעת איזה אבחנות יש לך או איזה הפרעות יש לך..
פשוט אם יש לך משהו את צריכה לטפל בזה ולא להשאיר את זה ככה

אם יש לך הפרעה כלשהי צריך לאבחן כמה שיותר מוקדם ולטפל בה לפני שהיא תגמור לך את החיים.

זה יכול להרוס לך את החיים אם לא תטפלי בזה, אמא שלך סתם מנסה להפחיד אותך או משהו

כמות האנשים שמסתובבים עם הפרעות נפשיות בעולם הוא עצום.
ליותר מ50 אחוז מהאוכלסייה יש בעיה כזו או אחרת.
זה לא בושה, וזה משהו שצריך לטפל בו כי אם לא הוא יחמיר.
חוץ מזה, שאם את כבר לא במצב הזה אין שום סיבה שזה ישפיע על העתיד שלך.
מעבר לזה שכלכך הרבה אנשים הולכים היום לפסיכולוג אפילו בלי בעיה, שאני בספק אם זה משנה משהו.

אמא שלי גם הייתה אומרת לי דברים כאלה בתקופה שאובחנתי, היא הייתה מפחידה אותי בכל מה שקשור לזה. האמת, היא גרמה המון נזק בזה, הייתי רק ילד והיא לא הייתה צריכה לעשות לי את זה. אני חושב שיש המון סטיגמות סביב הנושא הזה, והיא חושבת בטח שאנשים יראו אותך כמשוגעת או משהו כזה (מה שממש לא נכון! אל תדאגי.)
בסופו של דבר, דיכאון עצמו פוגע לך בתפקוד, האבחון רק נותן לך עוד צעד לקבלת עזרה, וזו לא בושה לקבל עזרה. וכן אפשר להיות בצבא עם דיכאון, אני מכיר מלא אנשים עם חרדות, דיכאון שעושים צבא, אבחון לא מונע ממך לחיות!
תסבירי את זה לאמא שלך, ואם את צריכה ללכת לאבחון, תדברי עם יועצת בה''ס שתדבר עם אמא שלך, ואם את בת 18 את יכולה גם ללכת לעשות את זה לבד.
זו לא אשמתך שיש לך דיכאון או מה שאת חווה, זה לא בשליטתך וזכותך המלאה וגם רצוי מאוד שתקבלי אבחון לזה וכך תוכלי לקבל עזרה ולהרגיש טוב יותר.
המון בהצלחה, מאחל לך רק טוב!