כתבתי מכתב "סליחה" לאח שלי אחרי תקופה לא קלה שאנחנו עוברים, אשמח לחוות דעת כנה והאם כדאי לי לשלוח לו אותו.

אני אודה, תמיד רציתי שיהיה לי אח גדול. אחד שיתן לי גב ויהיה לי לעזר. הטבע לא היה איתי, ולא קיבלתי את מה שרציתי. אבל במקום זה קיבלתי משהו לא פחות טוב - להיות אחד בעצמי. בזמן האחרון אני מרגיש, איך אסביר את זה? בוא נגיד שאם להיות אח גדול היה מקצוע, הייתי נבעט מהמשרד לכל הרוחות אחרי יום וחצי. במקום לתמוך ולעודד אותך - הפלתי עליך את הקשיים האישיים שלי ואת מה שאני סחבתי על הגב, שלא היה קשור אליך בשום צורה, וזה לא הוגן בכל קנה מידה אפשרי.
אני מצטער על זה, אין לך מושג כמה. כנראה שעד אותה קומה של המגדל שממנו הייתי נבעט, כפול 10. הנקודה היא שאני מצטער.
אבל עזוב את זה, אני לא הנקודה פה - אלא אתה.
לפני שאני מתחיל עם המגילה, אומר זאת הכי בפשטות ובאמ;לק (ארוך מדי, לא קראתי) - אני רוצה שתדע שאני מת עליך. אוהב אותך. שרוף עליך. בכל פעם שאני מצחצח שיניים ונשען על האמבטיה אני נזכר בתמונה שלנו בה כשהיית בן שנתיים (או שלוש?) ופשוט לא הצלחתי לרדת ממך מרוב שהיית מתוק.
בכל התקופה האחרונה, ובמיוחד ביום שלישי בערב, אמרתי דברים שלא האמנתי בהם אפילו לא טיפה, הם נאמרו נטו מתוך המצב השפל שלי עצמי, מתוך איזשהו מחשבה הזויה או ניסיון עלוב שלרדת על ולתקוף את האחר יעשה לי טוב, או ירים אותי למעלה באיזושהי צורה. אני עד עכשיו מתבייש במה שאמרתי, שאני יותר טוב ממך בהכל. זה מסוג המשפטים שהסף בין האם לבכות או לצחוק הוא ככ דק שזה כואב. מה חשבתי לעצמי בכלל? למה אמרתי את זה? האם התכוונתי לזה - ממש לא, בראש שלי צרחתי שאני מדבר שטויות. אתה יכול ללמד אותי מיליון ואחד דברים, דברים שאין לי מושג בהם, ושאתה אמן בהם: פעולות שדורשות יצירתיות וחשיבה יצירתית, לטיפול והבנה יוצאת דופן בחיות ובטבע, לכדורגל וספורט, לשליטה מעולה בערבית, ציור, גיטרה וכו וכו. שוב, הנקודה היא שאתה מוכשר וחכם וחברותי - ושאפשר ללמוד ממך המון.
אני כותב את ההודעה הזו לא במטרה שתסלח לי ישר so we can call it a day, אלא במטרה שתדע כמה אני מביע חרטה על האמירות והמעשים שלי, וכמה לא באמת התכוונתי למילה שיצאה לי מהפה.
זה הכל. את כל מה שכתבתי פה כתבתי מהלב ואני מקווה שתקדיש רגע ומחשבה לקרוא את הטקסט הזה.
**השם שלי**.