היי, אפשר חוות דעת על קטע הטקסט שכתבתי?

(אני יודעת שזה יצא גרוע, לפחות אחד הגרועים שכתבתי, אבל אני אשמח לחוות דעת. דרך אגב אני בת 13)

בצעדים איטיים, אני הולכת קדימה, גוררת את רגליי היחפות על האדמה המכוסה באבני חצץ אשר התחממו מהשמש הקופחת ששולחת את קרניה החמות אל השביל הארוך שאני הולכת בו.

זה כואב ללכת על אבני החצץ האלה כאשר רגליי יחפות, לא מוגנות, פתוחות לכל סכנה שתצוץ בהמשך השביל. אין דרך לדעת מה מחכה בהמשך, לא משנה כמה אני אנסה, שום דבר לא יהיה וודאי.

לאן אני מתקדמת? אם רק הייתי יכולה לדעת. אני לא יכולה לעצור, אין באפשרותי לעצור, לא עכשיו, לא אף פעם.

העשב הירוק אשר נמצא בצידי השביל, הוא גורם לשביל להיראות פחות משעמם, לשביל אבני החצץ החמות אשר מכאיבות לי בכפות רגליי היחפות.

השמיים הכחולים, מלאי העננים, בהם נמצאת השמש הבהירה והחמה אשר מחממת את אבני החצץ שנמצאות מתחת לרגליי, גם הם גורמים לשביל להיראות פחות משעמם, נותנים לי עוד כוחות להמשיך למרות החום העז וכפות רגליי היחפות והכואבות.

עברה שעה, עברו שעתיים, שלוש שעות, ארבע שעות, חמש שעות וגם שש שעות. אני עדיין הולכת, ממשיכה קדימה, השמש עוד לא שקעה, החושך עוד לא ירד, הרוח העזה עוד לא הגיעה, אך בכל זאת, זה מרגיש כאילו עברו ימים שלמים.

לפתע הופיעה מולי דלת, דלת עץ ישנה, שרוטה ומאובקת. זה לא מוזר שהיא פשוט הופיעה משום מקום באמצע השביל? לאן הדלת הזו מובילה?

שמתי את ידי על ידית הדלת, מסובבת את ידית העץ ופותחת את הדלת באיטיות ובקול חריקה חזק.

אך כלום לא היה בתוך הדלת הזאת, גם לא המשך השביל, זה לא שהכל היה פשוט שחור, בתוך הדלת הזאת היה הכלום בפני עצמו. זה גרם לי להתאכזב, אני חשבתי שיהיה משהו בצידה השני של הדלת.

אולי אני בכל זאת אכנס לשם? מה אני אפסיד..?
וככה, גררתי את רגליי העייפות, המותשות והכואבות לתוך הדלת הזאת. לפתע הכל נראה שונה.

זה מה שיכולתי רק לחלום עליו, כל מה שכל כך רציתי במשך כל כך הרבה שנים נמצא בצד הזה של הדלת, היא נסגרה מאחוריי ופשוט נעלמה כלא הייתה.

אני הבנתי! הבנתי הכל!! אני התמודדתי עם כל הקשיים, עברתי כל כך הרבה, אבל מכל זה למדתי, ועכשיו אני כאן, במקום הזה, במקום שרציתי להיות בו, הוא לא מקום פיזי, אבל הוא המקום שלי. אני אסירת תודה שהגעתי למקום הזה.