אני מרגישה ממש שבורה...

אני כל הזמן בוכה בלילה, כמעט כל דבר שאני רואה (סרטים, סרטונים, טיקטוקים וכו) וגם שירים פשוט גורמים לי לבכות.
אני שונאת את עצמי בכל המובנים ממראה חיצוני (שיער, שיניים, פרצוף, כלכך הרבה נקודות חן, משקל, גובה, אף ועוד מלא חבל שאני אפרט) עד לזה שאני מרגישה חולת נפש. משהו לא בסדר אצלי. אני רוצה פשוט להיעלם. זה עושה לי כלכך עצוב שאני רואה אנשים חיים את החלום שלי או פשוט אנשים מאושרים. קשה לי כבר להתקיים, אני עצובה כל הזמן. אין לי חברים וזה כלכך מתסכל אותי לראות אנשים שיש להם חברים והם ממש פתוחים איתם ובחיים לא הייתה או היה לי חבר/ה טובה שבאמת הייתי פתוחה איתם. אני בן אדם סגור קשה לי נורא להיפתח, קשה לי להפגין אהבה כלפי אנשים אפילו כלפי ההורים שלי. נגיד אמא שלי באה לחבק אותי אני לא מסוגלת להחזיר חזרה. ואם כן אז זה נראה כאילו אני עושה את זה בכוח. אני כלכך מכוערת שאין לי מושג אפילו איך להסביר את זה. אני נורא מגעילה וילדה זבל שזה כבר עצוב. הנה לדוגמה אמא שלי אמרה שהשבוע היא תקנה לי לפטופ חדש אבל אני כרגיל אוהבת להרוס הכל ואני שונאת את המראה שלי אז הזכרתי כזה שאני רוצה לסדר את השיניים שלי והיא אמרה לי לבחור בין לפטופ לבין גשר וזה ושאת הלפטופ היא תתן לי ביום הולדת שלי. כאילו גם אם החא תביא לי עכשיו זה ייחשב כמתנה ליום הולדת אבל פשוט לחכות עם הלפטופ למטרת השיניים. ואני כהרגלי, מתעצבנת והולכת לחדר. אני פשוט לא שולטת בעצמי. לפעמים זה מגיע למצבים שאני מתחננת לאלוקים שיעזור לי, אבל כלום לא קורה.
איך ממשיכים מפה?
מה עושים?