אנשים שכותבים ספרים - השאלה בשבילכם

כשהפנים שלי קשות מדמעות ,
כשאני בוכה בלילות ובימים , ואין איש שרואה את הסערה שבפנים , את הסופות המשתוללות את גלי השטפון את הספינות הנטרפות את כל הכאב שגואש עמוק בתוכי ,ורק אני מאכלת את עצמי מבפנים , מתקפלת לתוך עצמי,

ונעלמת.

לא נראה לי מה שהתכוונת , אבל כשאומרים לי משהו קצר יותר קל לי שירה , למרות שאני כותבת גם הרבה סיפורים...

שואל השאלה:
הכתיבה שלך קלילה זורמת, אהבתי :)

תודה:)

גם את כותבת מדהים , המשיכי כך...

זה היה עוד יום שטוף שמש חורפית של סתיו קיצי, התהלכתי לי ברחובות בוסטון הבירה במרץ ושלווה, רוגע ופזיזות.
כאשר לפתע פתאום, ללא שום התראה מוקדמת הגיע אדם, לבוש בגדים שחורים מכף רגל ועד ראש, שעון יד של 'רולקס' ענוד בגאווה על צווארו ונעלי נייקי לאוזניו, צווארונו רכוס במבט מאיים שנמשך עד לאפו הנשרי.
אותו אדם מסתורי פוצה את פיו ואומר ''שמע אחי, אין לך חיים'', ובמילים אלו ממש הוא נעלם ומתפוגג באפלה הלונדונית הטיפוסית של לפנות ערב סגרירי של בוקר, כלעומת שבא.

התחלתי לרעוד, כל נימי גופי וצווארי זעקו לעזרה, כל שריר ועצם שבמבנה הפזיולוגי שלי צעקה הצילו, כל תא ואיבר שלא ידעתי שקיים פצח בכאב וייסורים (טחול? מה ממתי יש לי טחול בכלל?).
לא נתתי לכאב להכריע, בצעדיי האחרונים הצלחתי להושיט יד בודדה שאחזה ממש ברגע האחרון בקצה קצהו של ספספל ציבורי.
בעודי משקיע את כל כוחותי הנפשיים והגופניים בהתייצבות ובגרירת גופי החסון לעבר הספסל הנכסף, מגיחים להם מבין השיחים זוג צעיר, נאה למראה ומכוער למדי, ומתיישבים להם בנחת על ספסלי משכבר הימים.
הרגש החל מטפס בגרוני, המחנק בעיניי עומד, כשאני שואל את עצמי הכיצד? הכיצד יכלו ללא שמץ של בושה אותם האנשים הנלוזים הללו להשאיר אותי להתבוסס במי דמי על רצפת האבן, הקשה והקרה למראה וּמגע..?

ואין קול.
ואין עונה.
ואין מסייע.
ואין מחלץ.

ואז מתּי.

שואל השאלה:
וואו אנונימי, שפה גבוהה, מה שבטוח אתה כותב מדהים יש לך כישרון ענק

חחח די נו זה היה בצחוק

שואל השאלה:
כתבת את זה בלהט הרגע? זה עדיין כתוב טוב אני אומרת את זה כי יש לי ניסיון בלזהות כתיבה גרועה..

חח באמת שכן, הרגע ממש, אחרי שסיימתי ערכתי את זה איזה עשר פעמים אבל כן, עכשיו ממש.

זורמת אולי כן, קלילה ממש לא. זה טקסט קשה ועמוק, (במובן הטוב) לא חושב שזה 'קליל'.^^^^^^^^

שואל השאלה:
דיברת אלי או אליה?

דיברתי לתגובה שלך למה שהיא כתבה, את באמת חושבת שזו כתיבה קלילה?

חחח...גם אני לא חשבתי שזה קליל , מה שכתבתי , אבל אני לא כזאת...

שואל השאלה:
קליל בקטע של כתיבה קלילה, הרעיון עצמו קודר.. וכן זה קליל, פשוט עם הפסיקים שהיא שמה הרבה זה נראה כבד אבל תאר לך שזה היה כתוב כך בצורה נכונה:

כשהפנים שלי קשות מדמעות ,כשאני בוכה בלילות ובימים ואין איש שרואה את הסערה שבפנים, את הסופות המשתוללות, את גלי השטפון ואת הספינות הנטרפות ,את כל הכאב שגואש עמוק בתוכי ורק אני מאכלת את עצמי מבפנים...מתקפלת לתוך עצמי, ונעלמת.

אז כן הפוטנציאל שלה קליל וזורם..

כן , באמת זה יפה כך , לא יודעת למה אני כל כך מכורה לפסיקים...חחח , אבל כן , הכתיבה שלי בדרך כלל כזאת דיי זורמת

לא, לא, גם אני חולה על פסיקים.

יש משהו מהמם בכתיבה רווית פסיקים, במיוחד בטקסט שכזה.

אבל הבנתי למה התכוונת כשאמרת קלילה.

עוד דוגמא קטנה-

אחת לתקופה מכה בי סופה עוקרת קרעי ענפים עייפים , ואני בתוכה כמו חיה שסופה מתבוננת בנדחי ענפיי השפופים
וספגתי סופות ונותרתי אני ואפילו יותר , בזכות השברים שאספתי מהסופות התחברתי מחדש לדבר אחר.

דרך אגב , אנונימי , הכתיבה שלך ממש טובה , תעשה עם זה משהו...

זה יפה מאוד, ממש אהבתי.
זה נגיד כבר יותר שירה כזאת, את יכולה אולי לסדר את זה כבית של שיר.
(משהו כזה:)

אחת לתקופה, מכה בי סופה,
עוקרת קרעי ענפים עייפים ,
ואני בתוכה, כמו חיה שסופה
מתבוננת בנדחי ענפיי השפופים.

וספגתי סופות,
ונותרתי אני, ואפילו יותר.
בזכות השברים, שאספתי מהסופות,
התחברתי מחדש, לדבר אחר.

שואל השאלה:
זה באמת ממש יפה :)
אני גם אהבתי, בתור שיר זה נהדר

חחח תודה תודה, אני עושה, לא ראית? (^^שם למעלה^^) :)

כן, השיר מדגיש את החרוזים היפים שחרזת ובאופן כללי נותן יותר מסגרת לקטע שלך והופך אותו נגיש, קריא וזורם יותר.

כן! , לא רע...צריך עוד כמה ליטושים, נגיד "בזכות השברים שאספתי מהסופות" , קצת יותר מידי הברות , צריך לקצר , רעיון?
או להשאיר ככה?

כן , בכללי זה שירה , פשוט פה כתבתי טיוטה כזה , אני אסדר את זה אצלי לפי מה שצריך , שיראה יותר טוב וגם ישמע...

וספגתי סופות,
ונותרתי אני, ואפילו יותר.
בזכות הגשמים ובזכות הרוחות,
התחברתי מחדש, לדבר אחר.

(קשור קצת בגלל הקונוטציה של מזג האויר בטקסט, זה מה שעלה לי)

חחח...לא רע , אשמור את זה

שואל השאלה:
גם לי בא ביקורת אז תתקפו אותי אם יש משהו לשפר (: לא סגורה אם זה כתוב כזה טוב, , הקטע מדבר על מישהו חלש בנפש שיש לו צרות והוא סובל מהתקפי חרדה-

הרבה זמן ראה דברים שלא היה צריך לראות, להקשיב להם ברקע, לבהות בהם, כאילו יכל לגעת בהם ולמשש, לטעום את הטעם המר שלהם. בזכות מהירות הריצה לצד האחורי של החדר, הצליח לא להביט לאחור גם כשהיה מאוחר מדי. הוא הבין, ועוד איך היה מאוחר מדי לעצור, אם היתה לו מראה הוא היה בהחלט רואה כמה מפוחד הוא נראה, אבל הוא בטח היה שובר גם אותה בטעות וזז לאחור מההלם, מחוסר היכולת להתמודד עם האמת, עם המציאות, עם כל מה שפחד להתמודד איתו ונמצא לו עכשיו מול העיניים.
התקף חרדה.
לאט החדר חזר עם תיקתוק השעון לקבל צליל אמיתי יותר. צליל שפחד ממנו כל כך והעדיף לא לשמוע יותר. צליל כואב, יותר חזק מההאשמות העצמיות שהתגנבו לאוזניו ומכל חומת מגן שהתפרקה לו בידיים כשהוא חשוף ופגיע. הצליל שאומר לו, שהסיוט הכי גדול מתחיל רק כשישנים ועוצמים עיניים;לא מתמודדים עם הקשיים שמסתבכים בלולאה מיום ליום. והנה הוא ער סוף סוף לכל האסונות שהוא הביא על עצמו והתעלם מהם, כל הבעיות שעכשיו דופקות בדלת.
הוא לא מוכן לפתוח, לא משנה כמה חזק הפעמון יצלצל.

שואל השאלה:
תודה, והכתיבה? אין לי אומץ לספר לאנשים שאני כותבת בגלל חוסר ביטחון אם אולי אני לא כותבת מספיק טוב, לא יודעת למה קשה לי לשתף במיוחד את המשפחה

וואו, ממש יפה ומדוייק

אנונימית זה מהמם! , את לא צריכה להיות חסרת ביטחון יש לך את זה , גם לי היה קשה לשתף את המשפחה אבל בסופו של דבר הם גילו את זה בכרטיסי ברכה בימי הולדת ומאז הם רק מחכים שאני אכתוב...חחח , אז אל תפחדי , יש לך את זה , ובענק , אז זה יהיה עוול לא לשתף את זה עם אחרים.
אני מכירה מישהו שסובל מחרדות וזה מעולה מה שכתבת ואיך , כל הכבוד!!!