כשהייתי צעירה יותר והתחלתי לגלות את המלחמות בארץ והכל היו לי קצת חרדות והתחלתי לכתוב (המשך למטה)

ועכשיו בדיוק מצאתי קטע קצר שכתבתי על הכל, אני זוכרת שכתבתי אותו אחרי שהייתה אזעקה, מה דעתכם?

אני מותשת.
די כבר עם כל האזעקות, המלחמות, הריבים, השטחים, ערבים, יהודים, הסכמים, הפסקות, רקטות וטילים!
אני ילדה.
בסך הכל נערה שבקושי יודעת מה זה חיים.
דבר אחד אני יודעת היטב; מהי מלחמה.
מה זה חיים עקובים בדם.
אני רק ילדה, איך אני עדיין חושבת שזה נורמאלי?
שזה הגיוני?
זה משהו בי? המשוגעת זו אני?
ראיתם פעם ילד משחק בגן שעשועים עם משפחתו, ולפתע אזעקה צורמת צורחת באוזניו, והוא רץ עם אמא לממ"ד, ואומר לה..."אמא, כבר הגיע הזמן למות?".
אני הייתי הילדה הזאת, איך יכולתם לעשות לי את זה?
נמאס לי ממלחמות.
נמאס לי ממוות.
נמאס לי מדם.
יש לי רק בקשה אחת.
תנו לי לגדול בשקט.