בא לי חבר אבל לא בא לי.

נפגעתי הרבה השנה..
מהמון אנשים שהיו לי יקרים.
בא לי חבר שיחבק ויהיה איתי.
שיחווה איתי דברים. בא לי את המישהו הזה שימלא את החלל הריק, שידאג לי וישמור עליי.
שפשוט יהיה איתי במיליון אחוז.
והינה הדברים השליליים-
לא בא לי גם חבר בקורונה. כי זה לא יכול כל כך להחזיק. אני לא מתחבקת עם אף אחד, אפילו לא עם סבתא שלי. אז מגע פיזי ירד מהרשימה ומניסיון של כולנו, אי אפשר לא לחבק מישהו שאתה אוהב. זה שובר.
דבר שני לא בא לי להפגע שוב.
נכון שזה חלק ממערכת היחסים, נכון שזה חלק מהחיים אבל שנת 2020 פשוט שברה ופירקה אותי בכל דרך אפשרית.
לא רוצה את הover thinking
בסגר הראשון נשברתי ומי שניחם אותי היה ההורים שלי והמחנך שלי, לא חברים שלי.
אני לא רוצה עכשיו להתחיל לחשוב יותר ממה שאני צריכה אחרת אני נכנסת לסרטים עם עצמי.

הבעיה הגדולה והמרכזית שכל מי שנכנס לפה וקרא היא שאני בקראש רציני על מישהו כבר שנה שנייה. הוא יודע את זה גם..
בהתחלה הדחקתי חצי שנה, ניסיתי דברים אחרים, הכרתי מישהו.. נשברנו ונפרדנו בסגר הראשון. והכל צף לי.
ההדחקה כבר נעלמה.
ופשוט הרגשתי מרוסקת בגלל אותו אחד.
לקראת סוף שנה אמרתי לו על הרגשות שלי וכמובן שנשארנו ידידים והוא לא רצה חברה ובתכלס. אני מבינה. הוא לא היה עם מישהי במערכת יחסים רצינית בכלל..

זה כבר שנה שנייה, זה לא צחוק.
אני באמת הכי אוהבת אותו בעולם וחצי בנות שמו עליו עין.
ומלא אמרו שאנחנו מתאימים וגם הוא יודע את זה.
ואני חושבת שהוא טיפה מפחד אבל כן יש לו רגשות.
הפחד שלי הוא שהוא יציע לי
ואני פשוט אסרב כי אחרי כל מה שעבר עליי. החלטתי להיות בלי חבר בזמן זה.
ואני מפחדת שאפספס את ההזדמנות שלי.
סליחה שזה ארוך, אשמח אם תרשמו את דעתכם בנושא..