נמאס לי להיות לבד. (פריקה)

יש לי כמה חברים אבל אני לא מדברת איתם כמעט על כלום. פעם היה הרבה יותר כיף איתם אבל למשהו אני מרגישה שכל כך הרבה דברים השתנו. בעיקר אני השתנתי. אני מרגישה ששאני כבר לא מצחיקה או כיפית מספיק בשבילם. אני לא מדברת עם אף אחד כמעט. אני מרגישה כל כך לבד. אני מרגישה הקלה עכשיו עם הסגר כי אני תמיד לבד בכיתה ונמאס לי מזה אז עדיף כבר להיות לבד בבית אבל אני לא רוצה להיות לבד. חסר היגון? אני יודעת. גם אני לא מבינה את עצמי. אני מרגישה כל כך הרב דברים באותו זמן ואני צריכה הפסקה. אני צריכה לנוח. בבית המצב לא הכי טוב וזה גורם לי לרצות לחזור לבית ספר למרות ששם ממש חרא. הכל פשוט נורא. אני הגעתי למצב שאני לא יודעת כבר מה זה חיוך אמיתי אצלי ומה מזויף. אני מרגישה שכשאני פותחת מצלמה בזום כולם מסתכלים עליי ומדברים עליי ושופטים אותי. אני חושבת שיש לי ביטחון עצמי אבל זה עדיין קורה. אני לא מצליחה לרצות אף אחד. לא את השךושה וחצי חברים שלי לא את המשפחה שלי לא אף אחד. אני מרגישה שאני אף פעם לא אהיה שמחה יותר ואף פעם לא אהיה מוצלחת או עם חחים טובים משפחה נורמלית או עבודה שאני אוהבת. אני מרגישה שאני לא מתחברת לשום דבר ולאף אחד. בפעמים שאני כן מצליחה לבכות זה מרגיש כל כך מזוייף ולא משחרר ולא עושה כלום וזה מכניס אותי ללחץ ענק שאני לא מצליחה לנשום. אני מתחילה לחשוב שאני רובוט לא מוצלח ואז הכל מציף אותי ואני נכנסת להיסטריה. איך להיות יותר שמחה? מה לעשות?