כתבתי קטע על פרידה מאהבה ראשונה, אם חוויתם גם מוזמנים לקרוא ולומר לי אם הזדהתם,ובכללי מי שרוצה אשמח שתאמרו לי דעתכם 3>

זה מטורף.
זה מטורף שהוא חשוב לי כמו אלהים והוא לא פה.
זה מטורף שהמחשבה שמשהו יקרה לו גורמת לי לדמוע ברגע ואני לא יכולה לדבר איתו.
זה לא נתפס שהוא הדבר הראשון שאני חושבת עליו כל בוקר,הדאגה האחרונה כל לילה והוא כבר רחוק,מכיר בי כאנקדוטה שחלפה ובטל קורבנה.
החוסר הדדיות הזו לא ברור לי, זה ככ קשה להתקדם כשהצד השני כבר התקדם וככ מהר.
זה מטורף כמה שלא היית האחד,כמה שאתה שונה ממני,זה עוד יותר מטורף כמה רציתי שתהיה האחד.
לא ברור לי מה השיט הפואטי הזה שנשפך ממני,כל הקשר הזה השפיע עליי ככ,בצורה לא נורמלית...
במשך 7 חודשים חיכיתי.
פשוט חיכיתי ומסתבר שעדיין מחכה וכנראה אחכה כל יום כי אהבתי באמת.
אהבתי עד כאב.
לא ידעתי מזה הכאב הזה עד שהתפללתי לאלהים שיעבור.
אני יודעת שהוא לא יוכל להזדהות,זה ברור.
הוא יקרא וליבו יכמר ולא ירגיש נעים שהסיב לי את כל הסבל הזה שהרי בשבילו היה מדובר בחוויה זמנית עם הנאה בילט אין שהשעון מתקתק עד לביצוע הגזר דין.
בשבילי הוא היה האהבה הראשונה,כשאהיה זקנה והנכדים ישאלו אותי על הגבר הראשון שאהבתי סביר שאחייך ואולי אגניב דמעה ואומר שזו הייתה החוויה הכי טהורה ומהירה שחוויתי בחיי.
אולי בכלל אשקר ואומר להם שמדובר בסבא שלהם,אולי הוא יהיה האהבה הכי עוצמתית שתהיה לי...אני לא יודעת.
אני רק יודעת שהמחשבה עליו לא עוזבת אותי כמה שאנסה להתנער,שאני מוכנה לסלוח לו על הכל ,שעמוק בלב אני עדיין מחכה לו, ואולי גם תמיד אחכה