אני פשוט רוצה לצרוח. נמאס לי מאבא שלי.

אין לי כבר מצב רוח יותר.
אני בוכה כמעט כל יום.
רע לי כל כך.
אין לי שמץ של מושג איך לצאת מהמצב הזה.
וכשאני מנסה לספר לאבא שלי עד כמה שההרגלים והדברים שהוא עושה הרסו לי את החיים, הוא אומר ומבטיח הבטחות שיקריות שבהן הוא בכלל לא מנסה להישמע משכנע.
למה?
פשוט.. למה?!?
למה אני פאקינג צריכה לסבול חיים כאלה?!?
חיים של הצקות מהילדות, של השפלות, דחייה, הרגשה שהסביבה לא רוצה בי בכלל בגלל שאני "חריגה" "מוזרה".
ועד שחשבתי שהייתה לי את תמיכת ההורים שלי.. כנראה שהייתי עיוורת.
אבא שלי, אני כבר לא יודעת מי הוא באמת. כי כל מה שאני רואה זה זומבי חי שמורעל מאלכוהול.
ועקב כך נאלצתי לשאת בתוצאות.
אני זאת שסחבה אותו בגיל 13 לכיוון הבית, אחרי אירועים משפחתיים.
אני זאת שדאגה לקחת לו את האלכוהול וסיגריות ולהסתיר ממנו בתוך הארון שלי, אפילו בידיעה שזה לא יעשה כלום.
אני זאת שכבר מכיתה ז' הייתה בחרדות מזה שאימא סיפרה לי שהוא נסע שיכור לעבודה.
אני זאת שהייתה צריכה לנקות אחריו בשביל שאימא לא תראה את הבלאגן שהוא עושה ותתעצבן.
אני זאת שביקרה אותו בבית החולים למשך חודשיים בגלל שאושפז עקב אירוע מוחי ובכתה ביום הראשון שבו ביקרתי אותו וראיתי אותו מחובר למיליון מכשירים.
ולצערי, עם הזמן לא רק שהאלכוהול השפיע, גם ההתנהגות שלו השתנתה.
הוא מדבר בצורה גסה יותר בלי בושה, קורא לי בשמות, טוען שהמשפחה שלי שטפה לי את המוח ושאני סתומה, לא עושה כלום ומתכחש למציאות.
ואפילו נהיה יותר עם הראש בעננים, לא שם לב למה שקורה סביבו.
...

ולא משנה כמה ניסיתי לדבר איתו על זה שאני לא מרגישה טוב נפשית, הוא לא לקח אותי ברצינות. אפילו יכולתי לשמוע בטון דיבור שלו ובהבטחות המזויפות שלו שהוא לא הקשיב לי ברצינות. ומתכחש שכל הדברים שציינתי אי פעם קרו.

אז ככה זה...
אני מבינה.
למה באמת שהוא יקח אותי ברצינות?
אני שבורה כבר ממזמן.
ומה שכתבתי הוא אפילו לא קצה המזלג.
אבל כל כך נמאס לי. הבית נהיה יותר מבולגן בגללו, האווירה בבית כבר מקולקלת, ריח האלכוהול והסיגריות חוגג.
ואני רק רוצה להבין.. פשוט למה?
למה הוא לא מנסה להבין שאני שבורה, שאני גמורה, שגיל הנעורים שלי כבר נהרס והדימוי העצמי שלי כבר לא קיים.
מה עליי כבר לעשות? אני מותשת.