במה ההורים שלכם טעו בחינוך בכם?

בירידות עלי בגלל ריבים שלי איתם זה משהו שממש הוריד לי את הביטחון הייתי נפגעת מזה ממש בעבר ועכשיו אני חסרת ביטחון
ושצריכים להבין שאני כבר גדולה בשביל לחזור מוקדם מהבית ויודעת לדאוג לעצמי

שואל השאלה:
אצלי בגדול רק אמא שלי גידלה היא דחפה אותי בכוח להתנהג כמו כולם במקום
לחנך אותי להיות רק עצמי נטו עצמי מרוב תסכול הייתי אנטי כלפיי כל העולם

יותר מדיי הורדת ביטחון בלי שום סיבה , חוסר אהבה ויחס

ת'אמת שבכלום אבל אין בינינו כלכך הרבה תקשורת כי אני עצלנית מטבעי

לא טעו חינוך מושלם

יציאות מהעיר.. עצמאות...
אני בקושי עושה פעילויות של ניקיון או משהו בנושא בבית כי ההורים שחי חא ביקשו ממני לעשות את זה וככה חינכו אותי..

שהם לא חינכו בכלל. חינכתי את עצמי

יש המון אבל אני לא אפרט יותר מידי
אחד הדברים זה שאמא שלי גרמה לי להתעסק יותר מידי במראה החיצוני שלי, כל פעם הורידה אותי והראתה את הדברים הפחות טובים אצלי

אמא שלי תמיד הייתה חוזרת עם עצבים מהעבודה ומוציאה את זה עליי(חוסר סבלנות אבל לא מכות וכזה)


לשני ההורים שלי לא היה את הסבלנות להקשיב למילה שלי ומאז אני ממש לא סבלנית

כשהייתי עצבנית הם היו צועקים עליי ולא עוזרים לי

יש לי בעיות עצבים מגיל 5

הצעקות בבית, כל הזמן צועקים אצלי בבית ומיזה למדתי לצעוק גם על כל דבר קטן ועכשיו אני עם בעיות עצבים

לא דחפו אותי להיות נחמד

לא היו מספיק קשים איתנו בעניין של לעזור להם והכל...
שלא השגיחו עלינו מספיק עם הטלפונים ונהיינו מכורים למרות שקיבלתי טלפון יחסית מאוחר

לא ידעו לשלוט בי ולעצור אותי מלעשות דברים, גידלו אותי להיות מפונקת ופחדנית ולא לקחת סיכונים,הורידו לי הרבה את הביטחון העצמי ולא הקשיבו ותמכו בי כמו שהייתי צריכה.בנוסף יצרו אווירה מתוחה תמיד ולחץ עליי,בגלל זה אני לא משתפת אותם הרבה.

לא לימדו אותי על הקהילה הגאה
הגעתי למצב שאני מגלה על זה רק בגיל 10 בערך

עריכה: ראיתי שעשו לי מינוסים ואני חייבת להדגיש שזאת לא הכוונה שלי, אני תומכת בקהילה ויש סיכוי גדול שגם חלק ממנה אבל לא הייתה לי מודעות שזה קיים וזה הקשה עליי לקבל את זה שאני כנראה חלק
מקווה שעכשיו זה יותר ברור :)

לא טעו, פגעו בול עם החינוך.

הם יו צריכים לדבר איתי באנגלית

הסתירו ממני המון דברים שהייתי צריכה לגלות בכוחות עצמי, היו נוקשים מדיי, הגבילו אותי מ-101 דברים, למשל; רשתות חברתיות עד גיל 15(כרגע ממזמן מותר אבל אני באמת מעדיפה לוותר על זה, כז אין לי) בנים, ועוד.

אימא שלי חינכה אותי להיות house wife; היא גרמה לי לנקות את כל הבית מאז שהייתי קטנה, לבשל, לדאוג לאחים שלי הקטנים, לעשות כל מה שהגבר רוצה, ושזה בסדר שאבא שלי נוגע בי כי אני "עוד מעט בת 18" (היא בעצמה גם עושה את זה), היא חינכה אותי שלהיות חלק מלהטב זה נוראי ושאני ילך לגיהנום (אני בי בארון) יש לי חרא הורים

בהכל חחחחחח

לא למדו אותי להיות עצמאית.
לא סיפרו לי על דברים כמו להט"ב למרות שהם ידעו שיש סיכוי שאני אהיה מהלהט"ב כך שהייתי צריכה לגלות את זה בעצמי בלי הסברים

אולי יותר לגרום לי להכין שיעורי בית, זה אולי התפקיד שלי אבל כשאמא שלי דחפה לי רטלין כל יום אז חשבתי שאני תלמיד טוב או משו

יותר מידי התערבו לי בחיים ולא נתנו לי פרטיות ואת חופש הבחירה גם לפעמים

הגבלות לא נחוצות
לא נתנו לי לצאת מהבית חוץ מבית ספר ופעם בכמה זמן ללכת לחברה
מכות "חינוך" (מכות זה לא חינוך)
פחות עונשים
פחות כעס
פחות איומים
פחות קללות
לא הקשיבו (עדיין) לבעיות שלי מה שפיתח דיכאון והתקםי חרדה כי לא טיפלו בזה קודם

יש להם ילד מועדף למרות שהם מכחישים אבל הם לא מסתירים את זה וההגבלות של לצאת לצאת רק עד 21:00 (אח שלי בן 16 והוא צריך לחזור ב21:00) חוץ מהילד המועדף כמובן שהוא יכול לעשות מה שבא לו כמה שבא לו מתי שבא לו בלי לשאול (:

הו
לא מעט לדעתי

הורידו לי את הביטחון והשוו אותי לאנשים אחרים
לא אהבו מספיק אבל לימדו אותי להילחם ולחטוף עצבים
לא היו החלטיים
תמיד שנאו אחד את השני ורבו מולי מגיל צעיר
פפ גרמו לי למלא חרדות
כשרבים זה תמיד מגיע לאלימות או לומר משפטים כמו "אני אעזוב את הבית".
כל פעם שיש התווכחות זה ישר מגיע להתערבות על כסף
לא תמיד תמכו בי
תמיד לימודים לפני הכל אצלם

ובגדול אם אהיה הורה לא אהיה כמוהם

נתנו לי פחות להיות עצמאית ובגלל זה שנים הביטחון העצמי שלי נמוך , הם לא דחפו אותי להיות עצמאית

יותר מידי הגעתי למקומות לא הכי טובים נגיד ככה אבל זה חא אשמתם פשוט לא ידעו מה לעשות

יותר מדי הורדות ביטחון בגלל דאגה

יותר מדי הגבלות
לא הייתי מענישה כל כך את הילדים שלי, ולא הייתי מגבילה אותם כל כך בשעות שינה, והייתי מתייחסת אליהם יותר בכבוד

לא דיברו איתי אנגילת וספרדית כשהייתי קטנה אני עד היום מתקשה בשיעורים וממש מבואסת שהם לא דיברו איתי.
אבא שלי גם ארגנטינאי אז הייתי שמחה שהוא ידבר איתח גם ספרדית.

ההורים שלי טעו בדרך שבה נהגו להרגיל אותי כלפי פירות וירקות - יצא מצב שאני בן 17.5 ובחיים לא אכלתי פרי או ירק ( רק פעם אחת אכלתי כמה ירקות כתומים באיזה מרק שהכינו לי בחורף אחד וזה לא היה משהו ) ..

מגבילים שעות שינה , מורידים את הביטחון , אומרים דברים מפדחים עליי בפומבי , מגבילים זמן מקלחת , חוץ מזה הם די בסדר

פחות מידי חום ואהבה

בכלום

לא טעו

מה המינוסים אני בסהכ לא מוצאת משהו שהם טעו בו

היא גרמה לי להיות פרפקציוניסטית, עקשנית ותחרותית ייתר על המידה.

אבל אני עדיין אוהבת אותה ומעריכה כל מאמץ

לא לימדו אותי על הקהילה הגאה ולתמוך בהם, למדתי על זה בחטיבה.
ועדיין הם חושבים שזה לא מקובל.

יותר מידיי חופש

לא ללכת לטיפולים פסיכולוגים כשהם היו צריכיפ

מה שהכי מעצבן אותי שלא עזרו לי אף פעם כמו שצריך אני כל חיי גימגמתי ולא דיברתי ברור לא ברמה קיצונית אבל עדיין לפעמים קצת לא הייתי ברורה
ולאימא שלי לא היה את השכל לקחת אותי לקלינאית תקשורת כשהייתי קטנה שזה עוד היה בחינם !
ועכשיו אני צריכה להתאמן לבד כדי להיפטר מהגימגום הזה .

גם אף פעם לא הרגילו אותי לאכול נורמלי או לימדו לבשל אני אפילו לא יודעת לבשל אורז

תמיד הגבילו אותי ביציאות
ויש עוד הרבה דברים אבל זה מה שהכי מעצבן אותי

בהכל

לא שמו אותי בחינוך ביתי
הם יודעים שזאת הייתה טעות

לא הסבירו לי על החטאים שבדת

בכך שכפו עליי דת, כפו עליי לא להביע רגש ולא קיבלו את הבעיות שלי בגיל צעיר אז הם התפרצו הארדקור

התעלמו מבעיות קשות שלי ובכללי וזה גרם לי להדחיק דברים

יותר מדיי חונקת אותי, גבולות בשמיים, אני לא מאשימה אותה כי אני יודעת שזה נטו מדאגה אבל היא לא מבינה שאני כבר בוגרת וכל הקטע זה לנצל את הילדות ולהנות טיפה, ולנצל את הגיל הטיפשעשרה

חושבים שאני עדיין ילדה קטנה

יותר מידי מגבלות אסור בגדים שמראים את הבטן אסור שורטים אסור גופיות... לא בגלל שאנחנו דתיים או שומרים בגלל שאבא שלי חושב שהסיב להטרדות מיניות זה הלבוש מה שממש לא נכון
יותר מידי כעס הם מגזימים וכועסים על כל דבר קטן
יותר מידי בעבודה כאילו הם מבטיחים שהם יחזרו בשעה מסויימת וחוזרים חמש שעות אחר כך ואני בקושי רואה אותם
יותר מידי עבודות בבית ואני גם אחראית על עוד שלושה אחים קטנים כל היום חוץ ממני
מעדיפים את אחותי הקטנה ולי קונים דברים כדי שכשאני יגיד שמעדיפים אותה ונותנים לה יותר תשומת לב מה שנכון אז הם יגידו לי אבל קנינו לך ועשינו לך...
לאבא שלי יש בעיות כעס ברמה רצינית ועכשיו כל האחים שלי חוץ ממני ומאחורי ההכי קטנה עם בעיות כעס כי אבא שלי צורח על כל דבר
אבל הם די בעד זכויות להטב אז יצאתי די בטוב בעניין הזה כי לא אכפת להם במי אני מאוהבת מבחינת בן או בת
הם כל היום בעבודה ולא שמו לב שיו לי הפרעות אכילה במשך שנתיים בנוסף הם גם לא שמו לב שפגעו בי מינית ואמרו שבגלל שזה בן אדם קרוב אליי מהמשפחה אז אני יוכל להתגבר על זה ברגע שאני יהיה בת 18 אני טסה מהמקום הזה והילדים שלי יקבלו חינוך הרבה יותר טוב

אבא שלי היה מוריד לי את הביטחון הרבה בילדות.
משווה אותי לבנות אחרות כמה שהן יותר טובות ממני ואני לא מבחינה לימודית וחברתית.
לא לימדו אותי לעמוד על שלי ואז היה יוצא שביסודי הייתי שפוטה של אחרות רק אחרי זה שעבר זמן למדתי לבד לא לתת לאנשים לנצל אותי.
אמא שלי תמיד הייתה מכריחה אותי לאכול עד הסוף ואם לא הייתי מסיימת היא הייתה מענישה אותי או זורקת אותי מהבית לכמה דקות וצועקת עלי אפילו שאמרו לה שאסור להכריח ילדים לאכול בכוח והיא לא הקשיבה וזה עד היום קורה אבל לפעמים

הגבלות ביציאות
לחזור עד 10-11
לא להיפגש עם בנים
לא ללכת רחוק מדי וכל מני שטויות כאלה
בגיל קטן אני בקושי יצאתי עם חברות וזה דופק את הילדות כי אני חייבת להגיד את כל הפרטים של הילדים לפני שאני יוצאת איתם

בשום דבר, אני לגמרי מרוצה מהחינוך שקיבלתי

חינוך מדהים הדבר היחידי שהרס את זה זה שיותר מדי חינכו אותי לחשוב מה יגידו אחרים ואני לא מסוגלת לעשות כבר מה שאני רוצה או לעשות משהו בלי לחשוב מה יחשבו אחרים

אמא שלי גורמת לי לחשוב שזאת אשמתי שדוד שלי פגע בי מינית

המון המון הגבלות, כמו ללכת לישון עד שעה מסויימת, הם היו לוקחים לי את הטלפון ב8 בערב, לא נתנו לי ללכת לחברים עד ממש מאוחר. בזמן האחרון אני כן הולכת נגיד בימי שבת מ1 בצהריים עד 10 בערב והם נורא כועסים.. אני רק נהנית איתם, וזה לא שאנחנו עושים דברים שרוב הילדים בגילי עושים.

גבולות קשים מידי עד גיל 12 היו לי מלא גבולות אבל אז אחי הגדול שינה את זה אז עכשיו הכל בסדר

דאגת יתר.
הרבה יותר מדי הגבלות.

לא יודע אם זאת טעות בחינוך אבל הם הענישו אותי על כל דבר קטן..
למרות שבכללי הם סבבה של הורים

האמת שבדיוק אתמול חשבתי על זה. ההורים שלי היו נורא חסרי סבלנות ואיימו תמיד באלימות, לא משהו רציני אבל נתנו לנו כאפות לפעמים ואיימו עם החגורה. פחדנו לגשת אליהם קצת, היתה אווירה פחות פתוחה ותמיד היה הבדל בין ההורים (שהם דמות סמכות) לחברים ("אני לא חברה שלך אני אמא שלך" וכאלו משפטים שאמרו לי), זה משהו שבהחלט השתנה עכשיו עם האחים הצעירים שלי, אני רואה שיש הבדל משמעותי אפילו בכבוד של אחים שלי אליהם, הם הרבה פחות מכבדים אותם (שאת זה אני בכלל לא אוהבת, מה גם שההורים שלי לא נתנו לי לדבר אליהם ככה כשהייתי יותר צעירה) אבל גם יותר פתוחים ולא מפחדים לגשת אליהם, ההורים שלי לא מרימים יד כמעט בכלל. זה יפה עד כמה ההורים שלי השתנו ולמדו אבל זה ממש חבל שככה אני זוכרת את הילדוץ, בסופו של דבר זה בונה לנו את האופי והמשך החיים

לא היה מספיק אהבה והבנה

שיותר מדי דואגים לי(אבל הכוונה טובה)

הורדת ביטחון עצמי ואומרים לי שאני מכוערת

אצלי הם לא שמים לנו גבולות אמא שלי לא צועקת עלי שאני אהיה אמא ואי ואי הילדים שלי לא יעצבנו אותי

לא קיבלו אותי כמו שאני

באמת שכלום... הם לא מושלמים אבל הם נתנו לי אהבה, סמכו עליי, היו תמיד שם בשבילי... כן אם טעו במשהו אז שהם ממש לא החלטיים על חוקים וגבולות ואנחנו היינו מנצלים את זה מלא, אבל לא למקום רע ממש... פשוט פחות לסדר ולנקות בבית, יותר ממתקים, ללכת לישון מאוחר וכו

ההורים שלי תמיד נתנו לי ביטחון, כיבדו אותי ואף פעם לא קיללו אותי, נכון יש צעקות, אבל צעקות תמיד יש.

לשאלה: אבא שלי רצה לתת לי מגיל קטן לראות רק אנגלית כדי שאני אגדל יהיה לי שפה שניה טובה, אבל אמא שלי רצתה שאני אגדל לראות עברית, קיצר נדפקתי(:

אמא שלי בעיקר (אבל גם אבא שלי) דאגה לי מאוד ועשתה בשבילי כל דבר קטן, זה כאילו דבר טוב אבל זה ברמה שאני בקושי יכולה לעשות דברים בצורה עצמאית, גם דברים ממש בסיסיים. היא גם מאוד עקשנית והיא לא מקבלת את העובדה שהיא פוגעת בי או שהיא טועה לפעמים.
אבל הם בסדר בסך הכל.

לא טעו זה אני הסתובבתי עם הילדים הלא נכונים במקומות לא נכונים

לא הייתי גורם להרגיש שהולידו אותי רק בישבילי לעזור אם הדברים ואם אני לא אז אני סתם חפץ חסר ערך

לא יודע אבל יש לי עכשיו 7 מחלות נפש לפחות ואני חלמתי הלילה שאמא שלי דוקרת אותי עם מברג וצורחת עליי שאני בת

אני חושבת שהם לא מספיק דרבנו אותי לעשות דברים כשהייתי קטנה
אבל חוץ מזה זה באמת סבבה
עם האחים הקטנים שלי הם טעו הרבה יותר ממני

אלימות...

אני בן אדם ממש רגיש ואני זוכרת שכל פעם שבכיתי אמא שלי אמרה לי שאני מגזימה ולא לוקחת אותי ברצינות ומאז אני פשוט לא יכולה להראות שום רגש שהוא לא שמח ליד המשפחה שלי.. הם כל הזמן אומרים לי שאני הכי שמחה בבית ותמיד מאירה את החדר בזמן שבמציאות אני בוכה 1-3 פעמים ביום

שהתגרשו

יש לי חינוך כמו שצריך


!

גרמו לי לפחד ללכת לבד בחוץ
לא נתנו לי חופשיות ואני בקושי יוצאת מהבית

ההורים שלי היו איתי ממש נוקשים ...הם גרמו לי להכנס לחרדות ודכאון שהייתי מוציאה ציונים גרועים במבחנים ולהרגיש רע עם עצמי (הייתי לא ישנה לילות ובוכה שנכשלתי בחמש יחל) ... בנוסף יותר מידי הגבלות... בגלל שההורים שלי היו כל כך נוקשים איתי זה גורם לי לשקר להם מלא ...גם על שטויות כמו מה אכלתי בבוקר ...למרות שאני ילדה טובה ולא עושה בעיות
אני הייתי רוצה להרגיש שהם החברים הכי טובים שלי ...אבל אין לי כול כך הרבה שיחה איתם וקשר טוב שאני משתפת אותם ....
ברמה שהיה עליי חרם שלוש שנים ביסודי והם אפילו לא ידעו את זה

חיחי אני מפונקת יתר על המידה, ממש נולדתי עם כפית זהב בפה ולפעמים יוצאים לי משפטים כמו מארי אנטואנט "אם אין לחם, תאכלו עוגות!"
וגם שלא דיברו איתי על מין, אמצעי מניעה וזה, הייתי צריכה ללמוד את זה לבד ועל בשרי

לא מבינים שאני כבר לא בת 4 והחרא הזה כבר לא עובד עלי.. ולא מבינים לא. לא באלי לשתף אם פאקינג תכריחו אותי זה לא יגרום לי לרצות. שחררו חאלס

לא טעו בכלום, גם אם הם הענישו אותי אז כנראה היה מגיע לי... אני שמחה איך שהם חינכו אותי כי גדלתי להיות בן אדם נורמאלי. ועטד אשתנה לטובה

הרבה מדי עונשים, הרבה יותר מדי הערות על מה וכמה אני אוכל, ומעט מדי מתן עצמאות, השקיעו בי מלא זמן וכסף אבל לא בטוחים בי ולא נותני לי עצמאות בכלום

כולם עושים טעויות ואני בטוחה שגם לי אולי יהיה טעיות בחינוך של הילדים שלי . כי זה טבעי . העיניין הוא לדעת ללמוד מהטעיות . אז ההורים שלי טעו לפעמים בדרך חינוך שלי אבל למדו מכך. ובמקום להתעמק במה לא היה בסדר עדיף להגיד תודה על זה שגידלו אותי אצלם שנתנו לי קורת גג ואוכל ובגדים וכן אולי זה משהו מובן מאליו ומצופה מהורים אבל לא לגמרי .

שזה בסדר לשקר ליפעמיים ועכשיו אני משקרת מלא גם בלי לשים לב ואני חופרת לעצמי בורות שאני לא יודעת לצאת מהם

בזה ששמו אותיבגן עם גננת מפגרת

ההורים שלי מדהימים, אבל הם יותר מידיי דואגים, במיוחד אבא שלי. לא שאני מאשימה אותם, אני בת בכורה, אבל עדיין, אני בת 17.6 ועדיין לא נסעתי לבד מחוץ לעיר, הם לא מרשים ליי.
ואבא שלי *כל הזמן* מתקשר לשאול איפה אני ואם אני בסדר.
ופעם אחת הייתי אצל חברה והטלפון היה על השתק, והם פשוט נכנסו ללחץ מטורף, למרות שאמרתי להם שאני אתעכב.

אני הייתי אני.

מה שכן, בחינוך לגביי האחים שלי הם טעו שהם לא ממש יודעים לממש את העונשים שלהם, הם נכנעים לילדים וכבר אין להם כח, אבל אנחנו הרבה ילדים, אז לא מאשימה אותם xd

שהם כועסים וצועקים על כד דבר קטן ורבים איתך על שטיות ואז גם אני ככה ואני מתעצבנת ממש מהר וממש קשה לי לשלוט בזה בגלל שככה הורגלתי מגיל קטן

יותר מדי חוקים והגבלות
חונק
שהם מתעצבנים על כל דבר קטן

יותר מדי דאגות ככה שאני לא יודעת להיות עצמאית ויותר מדי הגבלות.

פינקו אותי מדי

שהיא אומרת לי " את צריכה ללכת לפסיכןלג" אני צריכה ללכת לפסיכולג?? היא לא מתייחסת אלי בכלל רק לאחים שלח

בגירושים כל מה שהם היו עסוקים בו זה לערב אותנו בגירושים וללכלך על השני איתנו.. הורידו לנו את הבטחון העצמי בבית בקלות בין אם זה לצחוק על הלבוש שלי או לפרט מה לא בסדר בי

כל אלה שאומרים שההורים דאגנים מדי.
תגידו תודה, יש הורים שאפילו לא שואלים לשלום הילדים שלהם.
כולם היו רוצים הורים דאגנים שיקרקרו סביבם.
אתה מעריך משהו ברגע שאין לך אותו. וברגע שההורים שלכם יפסיקו ככה לדאוג לכם אתם רק תרצו בכך

היי, קודם כל אני לא מתלוננת על זה, אבל זה לא סותר. קיצוני מידיי לכאן או לכאן זה חונק.

בכלום

יש לי דאדי אישיוז אני באמת לא יודע מה גרם לזה אבל כאילו זה מצב פאקד אפ

כלום

אולי לא להתעקש איתי על חוגים

שיקרו לי כל החיים
לא היו איתי עקביים בשיעורים
לא עזרו לי ללמוד
לא בדקו איך השיעורי בית שלי
לא בדקו שלמדתי למבחנים
מה שאני אישה במקומם אני אהיה החברה הכי טובה של הילדים שלי ההורים שלי לא יודעים עליי כלום ושום דבר
הם אפילו לא יודעים על ההטרדות שעברתי
הם לא יודעים שמזמן ניסיתי להתאבד
בדגש על מזמן שלא יזמינו משטרה או משהו

בהכול...

אמא שלי לא ממש סבלנית , עשיתי טעויות ובמקום לספר לה כמו חברה טובה הייתי מסתירה את זה ממנה כי התגובה שלה מפחידה אותי , אני יודעת שהיא תכניס אותי לעונש גדול גם אם זה הטעות הכי קטנה , שהיא תצרח עלי ותצעק עלי ולא תטרח אפילו לשאול למה עשיתי את זה או מה קרה

דחפו אותי להיות כמו כולם. חינוך גם במקום מסוים אלים (אבא שלי היה שוטר אז הייתי רואה המון רובים בבית). הורדת ביטחון בגלל דאגות מיותרות. והגבלות מוגזמות מידי זה הכול בתכלס אה וגם ירידות מידי פעם שרבים עם ההורים אבל כרגע זה כבר לא משפיע עליי פעם אשכרה הייתי בוכה
אה נכון ומעדיפים את אח שלי עליי. וזה נובע המון בהתנהגות. כמו שקנינו מחשב חדש שתינו אז הוא קיבל את המסך היותר טוב וכול זה ועוד לי קראו ילד חרא

תאמת שלדעתי הם לא כל כך טעו..
הם נותנים לי את החופש שלי להחליט על דברים והם לא מענישים אותי ולא חונקים אותי עם כל מיני הגבלות.

הם מורידים לי את הביטחון על ימין ועל שמאל וחושבים שזה יתן לי מוטיבציה להשתנות.

הם מתייחסים אליי בזלזול מוחלט ולוקחים את כל מה שאני עושה כברור מאליו ולא מעריכים.

הם מעדיפים את אח שלי על פני ואפילו לא מנסים להסתיר את זה.

הם שופטים אותי על כל צעד שלי.

ויש עוד מיליון דוגמאות.

אמא שלי כל הזמן מבלבלת אותי מינית ואני גם ככה כבר בדיכי וזה שאני כל הזמן מבולבלת ולא יודעת כבר אני רוצה בגללה זה מכניס אותי ליותר דיכי (אם לזה התכוונת)

הם לא טעוו

הי

אמא שלי גידלה אותי לבד ואני חושבת שהיא עשתה טעות היא תמיד רצתה לעשות הכל לבד לפעמיים הבנתי למה ולפעמיים לא וכנראה זה השפיעה עלי ועכשיו כל פעם שמישהו מנסה לעזור בין אם זה טוב או רע אני מתעצבנת אני בוכה ואני לא מוכנה ואני אפילו מרביצה הבנתי את הטעות שלי אבל יש דברים שלא יכולים לשנות

אני יכולה לחשוב על כמה דברים
אבל בתכלס הם אנשים כמונו ,גם לנו יש השפעה על אחרים וגם בגללנו אנשים מתנהגים אחרת לולא היינו מתנהגים יותר טוב.

לשאלה אני חושבת שהם יותר טעו בחינוך של האחים שלי בקטע של מסוגלות ויכולת ,עושים מהם ממש ילדים קטנים שלא יכולים לעשות שום דבר
בסוף זה ידפוק אותם ולא תמיד יהיה להם את אמא ואבא שיעשו בשבילם דברים.

שההורים שלי חושבים שכולם צריכים ללכת באותה הדרך והם לא מבינים שלא כולם אותו דבר
פחות חופש ויותר מידי לחוצים

שהם מרביצים לי
צורחים עליי
שהם תמיד היו רבים לפניי אבל ריבים ריבים של צרחות והיסטריה
לשפוט אנשים עפי מראה או לפי מעמד החברה
להיות כמו כולם
וכפו עליי דברים
לא נותנים לי חופש ופרטיות

כאילו הם לא משהו, אף פעם לא באמת אהבתי אותם יותר מדי אבל הם לא עשו משהו יותר מדי דרמטי- מה שכן יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך, אנורקסיה וחרדה חברתית- אז
אני נאלצת להניח שהם אחד הגורמים לכל אלו, כי הרי מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הערצתי יופי ורזון- ותמיד דאגתי להמעיט באוכל אני זוכרת שמכיתה ג כבר לא אכלת את הסנדוויץ בבית ספר, ובכיתה ו כבר אושפזתי כשאני שוקלת 25 קילו, ובמשך תקופה מאוד ארוכה הם לא היו ערים לזה, הם לקחו אותי לכל מיני בדיקות רפואיות אבל לא העלו לדעתם שאני סובלת מהפרעת אכילה, אני נעלמת מהעולם והפתרון היחיד שהיה להם להציע לי זה אוכל ולא טיפול.
וכן יש להם גם חלק בחרדה החברתית שלי.

ההורים שלי עדו המון טעויות בחינוך שלי ושל האחים שלי... טעויות שבאות לידי ביטוי עכשיו בגיל שאני כבר לא ילדה יותר.
קודם כל הם נתנו לי ולאחים שלי כל מה שאנחנו רוצים, קנו כל מה שביקשנו, עשו בשבילנו הכל, ולדעתי זה גרם לי לפחות להיות פחות עצמאית ועכשיו אני לא מסוגלת לעשות שום דבר בעצמי וכל דבר אני חייבת לבקש עזרה ממישהו או להיות תלויה באנשים אחרים.
אני חושבת שזה מה שתוקע אותי לעשות מה שאני רוצה וגרם לי לפחד אפילו להתקשר להזמין פיצה! אני לא יכולה להסתדר לבד בשום דבר...
ההורים שלי לא חינכו אותי לקבל את עצמי כמו שאני, לאהוב את עצמי וזה מאוד פגע לי בביטחון העצמי.
תמיד ההורים שלי ובעיקר אבא שלי אומרים לי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוצלחת, לא מגיעה להשגים ועושה את המקסימום שלי בכל דבר, וזה באמת גורם לי להרגיש לא טובה, לא מוצלחת, שלא משנה מה אני אעשה אני לא אצליח ושאני לא טובה בשום דבר...
אני גם חושבת שאבא שלי מתייחס לאמא שלי בצורה נוראית, הוא חושב שהוא האחראי בבית ושאמא שלי היא "משרתת" והיא זאת שעושה הכל בבית בזמן שהוא יושב מול הטלוויזיה ונח. אני שמה לב שכל דבר רע שקורה בבית ההורים שלי מפילים את האשמה אחד על השני, אף אחד לא לוקח אחריות על שום דבר, תמיד מחפשים אשמים. אני חושבת שההתייחסות הזאת של אבא שלי לאמא שלי פוגעת גם בי כי אני לא לוקחת אחריות אף פעם, תמיד מחפשת על מי להפיל את האשמה, לא מודה בטעויות שלי ובסוף זה דופק אותי.
והטעות הכי גדולה שלהם לדעתי זה שכבר שנים שהם לא מפסיקים לריב אחד עם השני, לצעוק זה על זה ולרדת על המשפחה אחד של השני, הם לא מראים אהבה אחד לשני ואפילו הפסיקו לצאת לחופשות רק שניהם. אני תמיד שואלת את עצמי למה הם לא מתגרשים ואני חושבת שהתשובה היא זה שיש בעיה כלכלית בבית ואם הם יתגרשו זה יקשה מאוד עליהם ובסוף גם עליי ועל האחים שלי.
אבל בסופו של דבר, אני נפגעת מזה. אני לא מצליחה להביע אהבה לאנשים. אני לא יודעת להביע אהבה במילים או במגע. אני לא מצליחה להביע את הרגשות שלי, אני מפחדת ממה שיגידו עליי. לפני כמה חודשים נכנסתי לזוגיות בפעם הראשונה ופשוט לא הצלחתי להתמודד עם זה, לא הצלחתי להראות לו את הרגשות שלי, את האהבה שלי אליו. היה לי קשה להיפתח. אני נפרדתי ממנו בסוף כי הרגשתי שזה לא עובד מבחינתי ואני לא מסוגלת להיות בקשר. באמת אהבתי אותו אבל לא ידעתי איך לעשות את זה.
אני מאמינה שכל הבעיות שלי באות מהחינוך הלא טוב שקיבלתי בבית, כל מיני סיטואציות שקרו שלימדו אותי איך להתנהג. אני אוהבת את ההורים שלי מאוד ואני מעריכה אותם ומבינה שזה לא פשוט להיות הורה. יש הרבה דברים שצריך להתמודד איתם. אבל החינוך שהם נתנו לי הרס אותי. הדוגמה שהם נתנו לי הפכה אותי להיות אדישה, חסרת ביטחון, תלותית, ועוד ככ הרבה דברים לא טובים.
בטח אף אחד לא קרא את זה אבל וואלה היה לי חשוב להוציא את זה מהלב שלי.

יותר מידי עצמאות בגיל צעיר (אייפד בלי הגבלות וחסימה לאתרים מגיל 4) פחות מידי עצמאות בגיל 15 (לחזור הביתה בשעה 8 וחצי והם מחטטים לי בטלפון)

מנסה להשוות אותי לאנשים אחרים ותמיד מורידה אותי ומצפה ממני ליוצר כל הזמן ומורידה לי את הביטחון (אין לי אבא)

מנסה להשוות אותי לאנשים אחרים ותמיד מורידה אותי ומצפה ממני ליוצר כל הזמן ומורידה לי את הביטחון (אין לי אבא)