כתבתי משהו באמצע משבר, אשמח שתגידו את דעתכם, לטוב ולרע

אני מנסה
אני באמת מנסה להפסיק לבכות
אני מנסה להגיד לעצמי שעברתי את זה
שאני מאחורי זה כבר
שאני יכולה להסתכל אחורה ולסמן וי
אבל זה פשוט לא עובד
כל שניה שאני מסתכלת אחורה
אני ממשיכה וממשיכה לבכות
וממשיכה לשים יד על הפה כי הבכי חזק מדי
זה פשוט לא עובד
הרגעים האלה שאני פשוט רוצה לקחת משהו ולהתנתק מכל מה שקורה
להתנתק כי אני פשוט לא מצליחה להתמודד עם כל מה שקורה
אני רק בת שש עשרה למה העולם מביא לי כאלה דבריםקשה לי להתמודד עם זה באמת שקשה לי
-
יש שורה בשיר "אבא" של אביתר בנאי שהולכת ככה
"אבא,אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם,אבא טוב"
ותמיד אני נזכרת בתמונות מהבת מצווה שלי שאמא שלי תלתה לו בבית ויש לי רק שאלה אחת
האם הוא עדיין אוהב אותי
האם יש לו עדיין מקום פנוי בלב שלו בשבילי
האם הוא כבר הוציא את התמונות
או שהשאיר שישאר מזכרת קטנה וטובה
אני לפעמים רוצה להיות דנידין
ללכת אליו הביתה בשקט בשקט ולהסתכל
אם התמונות שלי עדיין שם
להיכנס לו לתוך הלב
ולראות אם עדיין המקום שלי נמצא שם
בלי שום סיבה
ככה סתם
אולי הוא באמת אבא טוב