כתבתי משהו, אשמח אם תקראו ותביעו את דעתכם.

/ צִפִּיּוֹת יֵשׁ רַק בַּכָּרִיּוֹת /

צִיפִיּוֹת - צִפִּיָּה, רבים - תקווה, ייחול.
בתור ילדה קטנה, תהיתי לי תמיד; "איך העננים עפים?" שאלה זו סחפה איתה דמיון תמים של ילדות, שאט אט התרסק עם בוא הבגרות.
התחלתי להבין דברים אחרת ולהסתכל על התמונה בצורה שונה.
זה התחיל בזה שעננים? כנראה לא עפים.
הייתי צריכה למצוא תשובה ואולי להסתכל מכמה זויות אחרות על התמונה.
בגרות, אהבה. זווית אחרת.
התחלתי לראות את התמונה- כאחרי חדר החושך.
אהבתי מישהו, והתקווה הייתה עצומה.
אולי סוף סוף, אבין דברים שלא הבנתי לפניי?
אהבתי מישהו, כך שבכל פעם שמחשבה עליו עלתה בראשי, התמלאתי בשמחה.
אהבתי מישהו, כך שכל פעם שידו נגעה בכתפי צמרמורת עברה בי.
הציפיות שלי היו גבוהות. יותר מידי. איבדתי אותו לפני שהספקתי לחלוק איתו את הציפיות האלו. להפוך אותן למציאות.
ועכשיו הכל נראה ברור יותר, כמו עמודים על עמודים וכל כך הרבה תקווה שבונה משהו שבסופו של דבר? ייפול ככל הנראה.
אבל מה שבקצה תמיד יעוף מלמעלה, גם אם הוא יהיה חייב להחזיק את עצמו.
אותן ציפיות שדוחקות את הכעס והאכזבה שעתידה לבוא, למעלה, עד שנוצרת בועת עצב דמויית ענן.
והעמוד שלי? העמוד שלי יישאר איתי. לא אתן לא להתרסק עליי. ואם אתן לו להתרסק, שיתרסק עליו.