אני מרגישה שונה מכולם. (פריקה) וסליחה שזה ארוך...

אני מעל לגיל 18, אני צריכה לקחת כדורים פסיכיאטרים בגלל מחלה נפשית, אני לא עושה צבא גם בגלל סיבות נפשיות ויש לי אחוזי נכות.
לפני כמה שנים התאשפזתי בבית חולים פסיכיאטרי למשך שנה, והיה לי שם כל כך קשה... ועדיין לפעמים עולות לי "זכרונות" מהאשפוז ואז לפעמים אני פשוט מתחילה לבכות.
כרגע, אני למשך שלוש שנים בבית בלי שום "מסגרת" (אני חושבת אולי להתחיל לעבוד, אבל יקח לזה זמן עד שזה יקרה..)
וזה קשה להיות הרבה זמן בבית מבלי שום מסגרת.
ואין לי חברות אמיתיות- לדוגמא, יש לי חברה טובה אחת שיש לי איתה קשר "רעיל"... אני לא יכולה לשתף אותה במשהו בלי שהיא תחליט לי מה לעשות, אפילו אם זה משהו שאני לא רוצה לעשות ואני אגיד לה שאני לא רוצה לעשות את זה- אז היא פשוט תתחיל לריב איתי.. ואני מפחדת לריב עם אנשים אז אני פשוט עושה את מה שהיא אומרת לי..
והיא לא מבינה אותי, היא לא מבינה שקשה לי- לדוגמא, מגיעה לי עזרה לגבי המציאת עבודה, אז החברה הטובה אומרת לי למה אני צריכה לעשות לעצמי "הנחות".. וכאלה דברים בסגנון.
בקיצור, אין לי חברות אמיתיות.. וזה קשה לי להיות כל כך הרבה זמן בבית בלי תעסוקה או משהו כזה..
ואני מרגישה שונה מאחרים בגלל המחלה הנפשית שלי..
(וגם לפעמים כשאני עוברת ברחוב ומישהו מסתכל עליי, גם אם זאת סתם ילדה.. אז אני ישר חושבת שאולי הוא חושב שאני נראת מוזר או משהו כזה... ואני לא יודעת למה אני חושבת שאני נראת מוזר)

סליחה שזה ארוך... אבל יש למישהו עצות בשבילי? עידודים?