11 תשובות
אני מעדיף לספר את הדברים שלי לזרים מוחלטים שאין להם קשר עם ההורים שלי
לספר
כן קרה לי.
סיפרתי והוא לגמרי היה עדין בנושא
וניסה לעזור
סיפרתי והוא לגמרי היה עדין בנושא
וניסה לעזור
תספרי
אני אף פעם לא אהבתי פסיכולוגים, קיבלתי פסיכולוג והפנייה לטיפולים בעצבים מהבית ספר ולא סבלתי את זה.
אבל לפרוטוקול כן. אני סיפרתי לה דברים שהיא שאלה אותי, אבל מה שלא כדאי לך לעשות זה לספר שאת פוגעת בעצמך או לספר שאת עושה סמים או כל דבר דומה. פה כבר יש עלייה חובה לספר את זה להורים שלך ולהעביר את זה הלאה.
אבל לפרוטוקול כן. אני סיפרתי לה דברים שהיא שאלה אותי, אבל מה שלא כדאי לך לעשות זה לספר שאת פוגעת בעצמך או לספר שאת עושה סמים או כל דבר דומה. פה כבר יש עלייה חובה לספר את זה להורים שלך ולהעביר את זה הלאה.
אם את מרגישה בנוח תספרי, אני הייתי אצל מישהי (סוג של פסיכולוגית שזה על משהו שעברתי) ולא סיפרתי לה הרבה דברים איישים אליי..אבל אם את מרגישה בנוח וכבר סיפרת והיא עוזרת לך אז ספריי
עדיף לך לספר , זה יקל עלייך וגם עדיף לדבר על דבריםמממש אישיים עם אנשים זרים שאין להם קשר לסביבה שלך כלכך
תספרי, היא יכולה ממש לעזור לך
אני גם הולכת לפסיכולוגית ויש דברים שאני עדיין לא מרגישה בנוח לספר לה אז קחי את הזמן אל תמהרי עם זה
אנונימית
זה טבעי שיהיו דברים שיהיה קשה לפתוח. אפילו כשאת יודעת או חושבת שאולי זה יכול לעזור, יש דברים שפשוט קשה לנו לשים את עצמנו בסיטואציה של לדבר עליהם כי זה מעלה בנו תחושות קשות וזה טבעי והגיוני. אפילו עם אנשים שאנחנו אוהבים וסומכים עליהם.
אני מציעה שאם את לא מרגישה בנוח לפתוח את זה עדיין אז חכי עם זה עוד קצת, בלי לחץ, זה יגיע בזמן שלו. אני יודעת שלי בסיטואציה הזו עוזרים שני דברים עיקריים- 1. להגיד לפסיכולוגית שיש דברים אישיים שלפעמים אני חושבת שהייתי רוצה לפתוח מולה אבל זה ממש קשה לי. בלי לפרט מה. סתם ככה להניח את זה על השולחן ולראות את התגובה של הפסיכולוג, לפעמים משהו בתגובה אפילו לאמירה הזו יכול קצת להרגיע ולתת ביטחון שזה בסדר לשתף. וזה ממש בסדר גם להשאיר את זה ככה ורק כמה מפגשים אחרי לפתוח את זה או אפילו לא לפתוח בכלל אם תתחרטי. (אגב- בדרך כלל פסיכולוג לא יכפה עלייך לשתף משהו, כל פסיכולוג שיצא לי לפגוש עד עכשיו מעדיף שתהיה אצלך השליטה מה להעלות ולפתוח ומה לא).
2. עוזר לי הרבה פעמים לפני המפגש לכתוב לעצמי את המחשבות ואת מה שעובר עלי אם קשה לי לנסח את זה או שאני יודעת שיהיה לי קשה להגיד את זה. ואז גם זה עושה לי סדר בראש, וגם זה נמצא לעזרתי אם קשה לי לדבר אני אז אני יכולה פשוט להקריא באופן סטטי וקצת "מנותק" מהחוויה שאני מתארת כזה או אפילו לתת לפסיכולוגית לקרוא בעצמה. לפעמים זה קצת יותר קל מלדבר על זה באופן שוטף ובקול רם וגם זו אפשרות.
אני מציעה שאם את לא מרגישה בנוח לפתוח את זה עדיין אז חכי עם זה עוד קצת, בלי לחץ, זה יגיע בזמן שלו. אני יודעת שלי בסיטואציה הזו עוזרים שני דברים עיקריים- 1. להגיד לפסיכולוגית שיש דברים אישיים שלפעמים אני חושבת שהייתי רוצה לפתוח מולה אבל זה ממש קשה לי. בלי לפרט מה. סתם ככה להניח את זה על השולחן ולראות את התגובה של הפסיכולוג, לפעמים משהו בתגובה אפילו לאמירה הזו יכול קצת להרגיע ולתת ביטחון שזה בסדר לשתף. וזה ממש בסדר גם להשאיר את זה ככה ורק כמה מפגשים אחרי לפתוח את זה או אפילו לא לפתוח בכלל אם תתחרטי. (אגב- בדרך כלל פסיכולוג לא יכפה עלייך לשתף משהו, כל פסיכולוג שיצא לי לפגוש עד עכשיו מעדיף שתהיה אצלך השליטה מה להעלות ולפתוח ומה לא).
2. עוזר לי הרבה פעמים לפני המפגש לכתוב לעצמי את המחשבות ואת מה שעובר עלי אם קשה לי לנסח את זה או שאני יודעת שיהיה לי קשה להגיד את זה. ואז גם זה עושה לי סדר בראש, וגם זה נמצא לעזרתי אם קשה לי לדבר אני אז אני יכולה פשוט להקריא באופן סטטי וקצת "מנותק" מהחוויה שאני מתארת כזה או אפילו לתת לפסיכולוגית לקרוא בעצמה. לפעמים זה קצת יותר קל מלדבר על זה באופן שוטף ובקול רם וגם זו אפשרות.
פעם הלכתי לפסיכולוגית והיה לי קטע של מחלות נפשיות קשות (הזיות קול ודמויות). הבנתי בעצמי מה לא בסדר וזה היה משהו שעברתי עם אבא שלי והעדפתי שלא לספר לה כי הרגשתי ממש מגעילה ומטומטמת, אז התקשרתי לסיוע נפשי והם מיעצים ממש טוב ואומרים מה כדאי לעשות ובאמת שזה עוזר, אז אני ממליצה להתקשר לסיוע נפשי (בעיקר כי זה אנונימי) והם כבר יעזרו לך(:
אנונימית
באותו הנושא: