אני אשמח אם תקראו את ההתחלה הקצרה שכתבתי פה לספר ותביאו את דעתכם:)

ג'ף ניסה לפקוח את עיניו, אבל הוא הרגיש שהוא לא מצליח. כאילו מישהו הדביק לו את העפעפיים שלו אחד לשני. מתאמץ לפקוח את עיניו, ג'ף שמע קול. הוא היה נשמע רחוק, אבל בו זמנית גם לא. כאילו הקול בוקע מדלת סגורה. הקול התקרב. זה היה כמו צעידות כבדות, של אדם מבוגר. הקול המשיך להתקרב. ג'ף ניסה לפתוח את העפעפיים שלו שוב, חזק יותר. הקול כבר כמעט היה לידו. "תפקחו" אמר לעצמו ג'ף. "תפקחו!" הקול היה כמה צעדים ממנו. תפקחו. תפק פתאום, עיניו נפקחו. ומול...
"לונה!"
לונה התרוממה מעט. היא הרגישה כאילו קראו לה הרגע לחזור מעולם אחר, ולחזור למציאות. עולם מצמרר, אך עולם אחר. וזה עדיף בהרבה על פני המציאות המשעממת שבה היא חיה. היא הפכה את הספר שאותו קראה, כך שכשתחזור היא תדע בדיוק היכן היא עצרה, וקמה ממיטתה. בעודה הולכת לכיוון המטבח, משם בקע קולה של אמה, היא התפללה בראשה שאמה לא מצאה את הספר החדש שקנתה לעצמה, עם השאלה "קטנה" מכספה של אמה. היא הוסיפה להתפללויות שאם השיחה אינה תדבר על הנושא, היא תחזיר לאמה כל אגורה שבזבזה על הספר, ברגע הראשון שיהיה לה. אך, כאשר נכנסה למטבח, אמה אינה נראת כועסת, דבר שהיה טוב, כמובן. להפך. אמה הייתה נראת מאוד מאושרת, כאילו הרגע הם זכו בלוטו.