אתם יכולים לתת לי דוגמא למחשבות של אנשים עם חרדה חברתית??

אני מוזרה, כולם שונאים אותי, אף אחד לא רוצה להיות בחברתי

לדבר מול אנשים...בסיסי

ללכת ברחוב ולהרגיש שכולם מסתכלים עלייך למרות שאף אחד לא שם לב לקיומך?

לא להרגיש בנוח כשמדברים אליך לפעמיים

הם חושבים שאני מוזרה
כולם מסתכלים עלי ומרכלים וצוחקים

אני בכלל קשורה? אולי אני מציקה?

רוצה להרים את היד בכיתה כדי לענות לשאלה:
מוח: התשובה זה בלה בלה בלה
חרדה: מה יחשבו עליך אם זו התשובה הלא נכון? אולי יצחקו עליך? הקול שלך נשמע ממש מוזר לא כדאי שישמעו אותו..
*מיליון נימוקים ללמה לא כדאי לך להגיד את התשובה*
*מקבלת התקף חרדה*
מוח: ווטדפאק אחי-

קרה היום ;//

*עוברת ברחוב ליד חבורה של בני נוער*
חרדה: בטח הם מסתכלים עליי ושופטים אותי.. אני מוזרה? אני נראית כמוהם?

אני לא יודע בדיוק איפה עוברים את הקו בין חוסר ביטחון לחרדה חברתית, אבל אני משער שחרדה חברתית זה משהו כמו שהמורה מבקשת ממך להגיד איזה משהו (לא איזו שאלה מתחכמת ואתה לא יודע את החומר, סתם שאלה כללית) ומה שעובר לך בראש זה "שיט כולם מסתכלים עליי, רק שלא יתחילו לקרוא ולדבר איתי"

משהו בסגנון הזה. שוב הגבול בין חוסר ביטחון לחרדה חברתית הוא מאוד דק, ונראה לי שאני יוצא קצת פארש אם חרדה חברתית זה משהו שמוגדר בתור חוסר ביטחון עצמי מול קהל או משהו בסגנון. אבל כן זה בערך.

שואל השאלה:
תודה לכולכם אתם מדהימים

"אוקיי בואי נהיה בטלפון כדי שאף אחד לא יפנה אלינו"
~אני לעצמי

כל שיעור/שיעור ספורט בעיקר:
מורה:תדליקו מצלמות
אני שנגמרו לה התירוצים ומדליקה מצלמה על הארון כי בחרדות שמישהו יראה אותי ויחשוב שאני מוזרה
מורה:תכווני את המצלמה עליך!
אני לא מקשיבה לה
מורה:את חייבת להדליק מצלמה
אני:לא חייבת כלום *יוצאת מהזום+חיסור*

בכל מקום ציבורי להרגיש שכולם מסתכלים עליך, תמיד לעמוד בפינה ובצד עם הטלפון