סוג של פריקה מוזרה

היי, מוזר שאני כותב את זה בסטיפס ולא לך, הלוואי והכל היה יותר פשוט.
אני פגעתי בך, לא התכוונתי לעולם לפגוע בך, לא רציתי, לא תכננתי, לא חשבתי שאני אהיה אחד שייפגע בצורה כזאת נוראית לעולם.
אני מכיר את ההרגשה של-לא להרגיש חשוב למישהו כמו שהוא לך. או לפחות כמו שמישהו אחר שחשוב לו.
הלוואי והמצב היה שונה והיה עובר זמן, מספיק זמן כדי שאני אעזוב את העבר שלי כדי להמשיך את ההווה והעתיד איתך.
עכשיו אני אפילו לא יודע מה אני מרגיש כשאני כותב את זה, אני בחיים לא חשבתי שאכנס לסיטואציה כזאתי בעצמי.
הלוואי והייתי יכול לשנות, לחזור לאותו יום מטומטם בתחילת ספטמבר של 2020 ולא לענות להודעה הזאת ממנה.
אולי לא הייתי מרגיש אליה משהו וזה לא היה משפיע על שנינו כמו שזה השפיע, לרעה ולטובה.
אני ואת התחברנו כמו שאני לא חושב שהתחברתי עם אף אדם בחיים שלי, פתאום הרגשתי מלא מחדש, שמישהו מבין אותי ומקבל אותי באמת כמו שאני, עם מה שעברתי.
ואני חושב שאת, מכירה אותי יותר טוב מכולם. וזה נראה הגיוני כל כך אבל כל כך מפגר בו זמנית.
את באמת נראית מישהי שאני הייתי מסוגל לבלות איתה את המשך החיים שלי איתה, וזה אפילו לא זה שאני ''מסוגל'' לזה, אני רוצה, אני כל כך רוצה.
למה אהבה ורגש זה לא משהו שבוחרים? למה רגשות וזמן לא ניתנים לשליטה? האם ככה את תזכרי אותי עכשיו? בתור האידיוט שהרגיש לשתיים במקביל ועל הדרך פגע בך, זה לא שאני מעדיף אותה, ממש לא...
אבל אני יודע שעבור שנינו זה לא חכם עכשיו, כל הקורונה וזאתי שעמדה בינינו, או שבסוף זה אני שהעמיד את שנינו במצב הזה? אני לא יודע ולא אדע, ככל הנראה לעולם.
הלוואי וזה יקרה מתישהו, אבל נראה שאת לא תקבלי אותי בחזרה, כי את באמת מבינה מה מגיע לך, לא כמוני שמתבלבל מכל דבר, שלא החלטי מספיק ומפחד מהצל של עצמו.
אני מרגיש איום ונורא, כמו שלא הרגשתי המון זמן.
למה אני מרגיש ריק, מה היה שם שלא היה שם קודם? אני לא יודע ולא אדע. אני משאר שזאת את, אבל אני יכול רק לשאר.
הלוואי ולפחות הייתי עוצר את הרגשות שלך, שלא היית נפגעת ממני בדרך האיומה שפגעתי בך, למרות שלא התכוונתי, באמת לא.
הלוואי וכל זה רק סיוט ואת תבואי להעיר אותי בבית חולים, כי משאית פגעה בי אחרי שלא כתבנו אחד לשני ''בוקר טוב'' יום אחד ''ואני שמח שלא מתת''.
הלוואי והיית באה לפניה. היית שם אבל לא ראיתי אותך, כי כזה אני, אידיוט.