מאובחנים עם דיכאון? כנסו

מצטרפת לשאלה
אנ ככה כבר יותר מחודש
זה בא בתקופות, יש ימים שאין לי כוח לקום מהמיטה ולצאת מהבית
ממש הזנחתי את עצמי
ודברים שפעם אהבתי חעשות כבר לא כיף לי
אבל אני לא מאובחנת כז לאדעת

הכי טוב שתלכי לאיש מקצוע שיאבחן את זה
אבל אצלי זה בא לידי ביטוי שאני בחיים לא מסופקת מכלום, אני עצובה תקופה ארוכה של שנים פשוט דיכאון כרוני
גם כשאני יכולה לשמוח אני לא מרגישה שמחה
אין מוטיבציה לקום ולעשות דברים
אין מוטיבציה לקום בכלל בבוקר
מחשבות על מוות
עייפות כרונית
חוסר תאבון

שואל השאלה:
הלכתי כבר לאבחון, לא אבחנו אצלי דיכאון.
אבל אני לא חושבת שיכלו לאבחן את זה שם
אמא שלי היתה לידי באבחון, ולא יכלתי לספר יותר מידיי דברים שהיא שם. אבחנו אצלי חרדה חברתית, ואני אמורה ללכת לפסיכולוג אבל זה בוטל כי עברנו קופת חולים ונראה שאמא שלי שכחה מזה, והאמת לא בא לי להזכיר לה
באבחון בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה, הייתי על סף התקף חרדה ואמא שלי תיארה את המצב שלי ולכן אובחנתי עם חרדה חברתית

היי,
מה שאני הולכת להסביר פה הוא לא תחליף לפגישה עם פסיכולוג (הכי טוב קליני) אבל אני מקווה שאעזור.
אני בדיכאון בערך כבר חצי שנה ואני בנות אותו הגיל.
הדיכאון שלי מתבטא בחוסר מוטיבציה כללית, עייפות כרונית, חוסר הצלחה לישון, חוסר בתיאבון, התקפי אובדונות, מחשבות אובדניות והרגשה כללית של ערך עצמי ירוד.
הדיכאון שלי התחיל בלי מחשבות אובדניות אבל אם חוסר מוטיבציה וחרדה חברתית ולכן אחרי שדיברתי עם אמא שלי ואחרי שיכנועים מעטים התחלתי ללכת לפסיכולוגית שהיתה לא קלינית ולמען האמת עשתה לי פשוט ממש רע ואני יהיה גם כנה איתך היה די הרבה זילזול מצד ההורים שלי כלפי המצב שלי וקצת חוסר אכפתיות מה שהגדיל את תחושת הבדידות שחשתי.
במהלך הפגישות עם אותה פסיכולוגית מצבי השתפר והצלחתי לחזור לדבר עם אנשים תוך בעיות אמון שאני מתמודדת איתן כול חיי.
באחד המפגשים האחרונים איתה היא אמרה לי שאני צריכה למצוא סיבה לחיות שהיא לא אנשים אחרים, זה היה המשפט ששבר אותי כי מאותו הרגע הבנתי שאין לי סיבה לחיות שהיא לא לעשות לאחרים טוב.
המצב שלי התחיל להדרדר עד שהבנתי שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד יותר אבל כמובן שלא פניתי לעזרה (בעיות אמון) אלא פשוט בהתקף דיכאון מסויים תיכננתי תוכנית התאבדות. התוכנית הייתה מאוד פשוטה (אבל אני לא אפרט פרטים בשביל לא לתת לאף אחד רעיונות). למזלי חצי שעה לפני שהוצאתי את התוכנית שלי לפועל הבנתי שאני צריכה עזרה ודחוף ולכן עשיתי שני מעשים שאני חייבת לומר שהם הסיבה היחידה שכרגע אני מסוגלת לכתוב. דבר ראשון פניתי למישהו שלמד איתי בבית ספר ולמען האמת לא ממש אהבתי (היום הוא בין האנשים שאני הכי סומכת עליהם והוא חבר מאוד קרוב שלי), אני ידעתי שאותו אדם היה בדיכאון ולכן כשפניתי עליו זה היה פשוט קריאה לעזרה והדבר השני שעשיתי היה לפנות לאמא שלי ולספר לה בלי להרחיב כמובן את התוכנית שלי.
לאחר שפניתי אליה היא הסכימה להחליף לי את הפסיכולוגית ולתת לי ללכת לפסיכולוגית קלינית שכרגע אני עדיין בטיפול אצלה אבל אבל אני כן חושבת שהיא עזרה לי כי היא הבינה את חומרת המצב שלי ושלחה אותי דחוף לפסיכיאטרית שתבדוק את חומרת המצב שלי.
הפסיכיאטרית הבינה את חומרת המצב שלי ונתנה לי כדורים נוגדי דיכאון (קלונקס ופריזמה).

מהסיפור שלי את צריכה לקחת רק לקח אחד אל תתמודדי לבד כי זה מסוכן בבקשה תבקשי עזרה ואפילו רק תבקשי ללכת לפסיכולוגית קלינית כי היא יכולה להבין את חומרת המצב שלך וכמובן שתנהלי איתה שיחות בפרטיות והיא תוכל להבין את חומרת מצבך.

היי, אני לא יודעת אם תיראי את זה בכלל אבל איך את היום?

שואל השאלה:
היי
אני דיי אותו דבר
אבל תודה על הדאגה❤

אה... בקטנה שחכתי לומר לך שעדיף לך לנסות לטפל בדיכאון לפני שאת מדרדרת לאובדנות ושאם את צריכה משהו את תמיד יכולה לפנות אלי כך שזה באילום שם

שואל השאלה:
תודה רבה