אני מנסה להילחם בדיכאון, זה קשה. יש פה מישהו שהצליח להתמודד עם זה?

אני מנסה להישאר אופטימי, להיות פסימי ולבכות מכל דבר זה סתם חרא אבל עם מה שעברתי זה קשה להישאר שמח ולהיות אופטימי כל הזמן.
אני כל יום קם עם מצב רוח חרא ואני נורא עייף אבל בכל זאת משתדל לעשות את ההכי טוב שלי, להיראות טוב בעיניי ולהגיע לבית ספר עם חיוך גם אם הוא מזוייף.
אני מתחיל להראות ביטחון ואני מצליח באמת ככה לפחות לא להיות בודד בבית ספר, אבל אחרי הבית ספר אין לי כמעט עם מי להסתובב...
הבעיה העיקרית היא שמצד אחד אני לא רוצה להיות בודד ורוצה להיות עם חברים, ומצד שני נהפכתי למופנם מדי וקשה לי כשאני כבר מלא זמן עם אנשים.
ואחרי כל זה, כשאני חוזר הביתה, גם כשאני לפעמים יוצא שמח מהבית ספר, נשארת ההרגשה הזאתי בחזה שבא לי לבכות מכלום, וקשה להישאר שמח.
זה מבאס, אבל אני חייב להתקדם. אני לא רוצה שכל החיים שלי יהיו בדיכאון וחרדה חברתית (זה לא מאובחן אבל אני מתכנן לנסות לבדוק בקשר לזה בקרוב ואולי לחפש עזרה חיצונית).

מקווה להמשיך להישאר חזק, תודה אם קראתם עד כאן.