יכול להיות שכל העולם שאני תופס בחושים שלי הוא בעצם דמיון שיוצרת המודעות שלי? אתם יכולים לסתור את הטענה הזאת?

כן ואסביר גם
כי לא יתכן שהדמיון שלך הוא בדיוק גם הדמיון שלנו
אנחנו רואים את אותו דבר ומדברים על זה ומבינים אחד את השני, אז זה לא יכול ליהיות

שואל השאלה:
למה אנחנו לא יכולים לדמיין את אותו הדבר?

אנחנו יכולים לנסות לדמיין אותו דבר אבל זה לא יהיה תואם ברמה שאם נדבר על אותו דבר לא נבין אחד את השני כי כל אחד כביכול רואה משהו אחר בדימיון

אין כאן מה לסתור, זה טענה טריביאלית שכל פילוסוף מקבל אותה (ואף מתחיל ממנה) ועובד איתה לפי השיטה שלו

שואל השאלה:
אבל אתם יכולים להוכיח שיש עולם חיצוני לי שיוצר את הדמיון הזה?

^אני לא הצלחתי.

אנו מכירים במה שחיצוני לנו כישות, זה מושכל ראשון. אם רצוננו לטעון שהישות הזו מונחת ע"י האני בתוכו הרי נאלץ להסביר כיצד זה ייתכן, כיצד אפשרי המעבר בין המוחלט (absolut) לריבוי (mehrere)? איך מצטמצמת הדעת המוחלטת להיות אובייקט ומושא של הדעת עצמה? מכאן יוצאת טרנסצנדנטיות של הדעת לאובייקט (שכן היא מכירה את האובייקט), ובו זמנית איממנטיות של הדעת באובייקט (שכן האובייקט מושם בה). ואת זה אין לנו יכולת לתפוס, זה מן הנמנעות עבור בשר ודם, ואפשרי רק עבור השם ית'. טעותם של האידיאליסטים הגרמנים הייתה שהם ניסו להעמיד את הסתירות בתוך הסובייקט המוחלט, שהוא מוגבל מטבעו, ולא את הסובייקט בתוך הסתירות ובתוך התהליך הכולל. ומהם רק שלינג התקרב לאמת.