אני סתם רוצה לפרוק פה מוזמנים לקרוא אם משעמם

בזמן האחרון הכל קשה לי יותר, כבד לי יותר ריגשית, החופש הוא בכלל לא מה שציפיתי שיהיה. ציפיתי שאני כל יום אצא מהבית ואבלה ואפגש עם חברות וחברים ואכיר אנשים חדשים, בולשיט אחד גדול, וזה לא שלא ניסיתי פשוט רוב החברות או ביטלו או שלא הסתדר או שכבר שמעתי את המשפט הקבוע "לא נורא נקבע לפעם אחרת". ואז אני מנסה לשאול ולקבוע והיא כבר לא יכולה בשום תאריך אחר. למה אני מנסה בכלל? זה רק מכניס אותי לבור עוד יותר עמוק של חרא, נמאס לי שלא מנסים להיפגש איתי וכל היום אני מנסה להיפגש ומקבלת יחס שונה. בנוסף לכל זה הייתי היום באזכרה של סבתא רבתא שלי ז"ל. לא היה לי כל כך קשה באזכרה כי לא הייתי כל כך קרובה אליה אבל עכשיו, 3:21 הoverthinkining שלי תוקף ואני לא מפסיקה לעצור את הדמעות, אפשר היה לראות כמה אמא שלי הייתה קשורה אליה וכמה שהיא הייתה קרובה
לה ללב. וזה הכי כואב והכי קשה, בנוסף יצא שפגעתי באחד מהחברים הכי טובים שלי מכוונה טובה בלבד וכרגיל הכל התפקשש, אני באמת אומרת בשיא הרצינות שנמאס לי מהכל ונמאס לי שקשה לי ונמאס לי כל לילה לשבת ולבכות על חיי ועל החופש שלא עשיתי כלום, כל היום רק רואה בסטורי את הילדים מהשכבה שלי יוצאים ומבלים. אז לכל מי שתהה או חשב, לא. אין לי חיים כאלה מושלמים. הלוואי והיו, אני מרגישה שכל לילה כזה בשבילי זה לשרוד, את המחשבות והמחשבות העוד יותר אפלות שממליצות לי לסיים את הכל. אולי רק אז אנשים ישימו לב אליי יותר וישימו לב לזה שקשה לי ואני צריכה עזרה או כתף תומכת.