שמעו אני לא יודעת מה לעשות

חייבת לשתף.
הילדות בשכבה שלי מבקשות ממני עשרים וארבע שבע אוכל או כמה שקלים לקפיטריה, תמיד אני נותנת אבל זה הגיע למצב שאני כבר לא יכולה.
אני פותחת משהו וכולן אפשר אפשר, ואני כל כך מתביישת להגיד לא.
אם יש משהו שקשה לי לעשות זה להגיד לא לאנשים על אוכל או כסף, אבל כאילו מה בן אדם אוכל סתמו.
ונגיד הכסף לקפיטריה באהבה אני אתן, אבל כל יום לבת אחרת? די סעמק אין לכן הורים? כסף? כאילו אני באמת מנסה להבין, לא חלילה לצחוק.
ושזה לא ישמע שאני קמצנית או משהו, וואלה מודה, לחלוק אוכל אני לא אוהבת בייחוד שלכל ילדה אני נותנת חתיכה ולי נשאר שני ביסים.
בעניין של הכסף אני הכי לא קמצנית באמת, אבל כל יום? אפילו שקל די נמאס (והן מבקשוצ יותר).
גם כאילו אני מסתכלת עליהן ואומרת,
איך הן לא מתביישות? כל יום לבקש מה אין לכן אוכל בבית?
האבסורד זה שאני כיתה ז' והלכתי לבד מהיסודי יעני, אז אני צריכה להיות נחמדה.
אבל נודרת שדי כבר עוד חודשיים שלושה, מחרבנת עליהן ורבה איתן. כאילו יש לי עצבים.
(כל מי שחשב שלוקחים ממני, זה מבקשים, לא מבריינים עליי יעני מלשון ביריונות).
אם כבר אז ההפך :))))
מה עושים אז?