19 תשובות
אסור לה להגיד כלום ויש אפילו חוק על זה, אז אם ההורים שלך לא שולטים על החיים שלך ויכריחו אתה לספר להם אז היא לא תגיד לאף אחד
חוקית אסור לה להגיד
אבל כן יש דברים שהיא חייבת לומר
לא הייתי סומך על פסיכולוגים..
תרגישי טוב!!!
אבל כן יש דברים שהיא חייבת לומר
לא הייתי סומך על פסיכולוגים..
תרגישי טוב!!!
חוקית אסור לה לספר כל עוד את לא בסכנת חיים (פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות) וגם אז היא צריכה ליידע אותך לפני. היא לא תשלח אותך לפסיכיאטר אבל כן תמליץ על אבחון כי את לא יכולה להגיד שאת בדיכאון אם את לא מאובחנת וגם ככה תקבלי טיפול נכון
היי, זה לא מדויק.
אם את מעל גיל 18 החוק חל על כל מה שאת אומרת ו(כמעט) הכל תחת חיסיון.
אם את מתחת לגיל 18 יש סיכוי טוב שהיא תספר להורייך.
את מוזמנת לשאול אותה בעצמך מה ההיקף של הדיווח שהיא נוהגת למסור להם לפני שתחליטי אם לספר.
אם את מעל גיל 18 החוק חל על כל מה שאת אומרת ו(כמעט) הכל תחת חיסיון.
אם את מתחת לגיל 18 יש סיכוי טוב שהיא תספר להורייך.
את מוזמנת לשאול אותה בעצמך מה ההיקף של הדיווח שהיא נוהגת למסור להם לפני שתחליטי אם לספר.
^כל עוד אין פה סכנה לחיים שלה אין שום קשר אם היא בת 18 או לא
אנונימית
בוודאי שיש.
אני במסלול לפסיכולוגיה קלינית, לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה. סמסטר שעבר לקחתי קורס על פסיכולוגיה אבנורמלית (אם את לא מאמינה יכולה לתת לך את שם המרצה ומספר רישיון שלו, הוא פסיכולוג מוסמך) והוא בעצמו אמר כשדיברנו על טיפול בילדים שיש מתיחות בנוגע לילדים ומתבגרים כי הרבה דברים מספרים להורים וזה גורם להם לא לרצות לשתף.
את לא נהנית מחיסיון מוחלט כשאת קטינה בדיוק כמו שההורים שלך יכולים לראות את התיק הרפואי שלך.
אני במסלול לפסיכולוגיה קלינית, לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה. סמסטר שעבר לקחתי קורס על פסיכולוגיה אבנורמלית (אם את לא מאמינה יכולה לתת לך את שם המרצה ומספר רישיון שלו, הוא פסיכולוג מוסמך) והוא בעצמו אמר כשדיברנו על טיפול בילדים שיש מתיחות בנוגע לילדים ומתבגרים כי הרבה דברים מספרים להורים וזה גורם להם לא לרצות לשתף.
את לא נהנית מחיסיון מוחלט כשאת קטינה בדיוק כמו שההורים שלך יכולים לראות את התיק הרפואי שלך.
אם לא בא לך להסתמך על אנקדוטה אישית, הנה מקור:
https://www.maane.co.il/%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d/
"כאשר מדובר בפסיכולוג המטפל בילדים, קיימת מחוייבות של הפסיכולוג כלפי הוריו של הילד והוא מחוייב לדווח להם על המתרחש בפגישה."
https://www.maane.co.il/%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d/
"כאשר מדובר בפסיכולוג המטפל בילדים, קיימת מחוייבות של הפסיכולוג כלפי הוריו של הילד והוא מחוייב לדווח להם על המתרחש בפגישה."
זה לא ממש משנה מה את לומדת..
כל פסיכולוג עושה משו אחר
רוב הפסיכולוגים היום שומרים על חיסון אלא אם כן יש מקרה שמחייב דיווח..
יש פסיכולוגים שגם מספרים הכל אבל בנינו לא הייתי הולכת לאחד כזה כי לא הייתי סומכת עליו בשום צורה
כל פסיכולוג עושה משו אחר
רוב הפסיכולוגים היום שומרים על חיסון אלא אם כן יש מקרה שמחייב דיווח..
יש פסיכולוגים שגם מספרים הכל אבל בנינו לא הייתי הולכת לאחד כזה כי לא הייתי סומכת עליו בשום צורה
אנונימית
אמא שלי פסיכולוגית
ואני בעצמי בטיפול פסיכולוגי
ואני בעצמי בטיפול פסיכולוגי
אנונימית
את מוזמנת לשאול את אמא שלך.
הבאתי מקור למה שאני אומרת וזה כן משנה מה שאני לומדת כי אני באה מהעולם הזה ושמעתי את העובדה הזאת *מפסיכולוג קליני*. את מתבלבלת עם החוק הישראלי לחיסיון שמגן על מבוגרים, שאותו קראתי בעצמי.
עד שלא תביאי מקור לעמדה שלך אני אעדיף להסתמך על מה ששמעתי מפי פסיכולוג מורשה ולא מבני 14 בסטיפס. אבל בסדר.
הבאתי מקור למה שאני אומרת וזה כן משנה מה שאני לומדת כי אני באה מהעולם הזה ושמעתי את העובדה הזאת *מפסיכולוג קליני*. את מתבלבלת עם החוק הישראלי לחיסיון שמגן על מבוגרים, שאותו קראתי בעצמי.
עד שלא תביאי מקור לעמדה שלך אני אעדיף להסתמך על מה ששמעתי מפי פסיכולוג מורשה ולא מבני 14 בסטיפס. אבל בסדר.
חיסיון יש גם ברפואה רגילה אבל כקטינה את לא יכולה להסתיר פרוצדורות רפואיות שאת עוברת מההורים שלך. גם זה מוגן בחוק אבל עובדתית כילדה יש לך פחות חיסיון.
עוד מקור: סעיף 18 לחוק זכויות החולה.
מאתר "כל זכות": חובה על כל מטפל לתת מידע לכל אחד מההורים על פי פנייתו אלא אם יש צו בית משפט המונע זאת
עוד מקור: סעיף 18 לחוק זכויות החולה.
מאתר "כל זכות": חובה על כל מטפל לתת מידע לכל אחד מההורים על פי פנייתו אלא אם יש צו בית משפט המונע זאת
שאלתי את אמא שלי הרגע ואין שום חובת דיווח כזאת
אנונימית
שוב, הבאתי לך 2 מקורות. אחד מהם הוא *החוק במדינת ישראל*.
אין לי מושג מה החוק במדינה וזה גם לא ככ מעניין אותי
אותי מעניין מה קורה בפועל
אותי מעניין מה קורה בפועל
אנונימית
את טועה ומטעה. בעיקר כששואלת השאלה שואלת על מקרה שיכול להשפיע עליה ואת פשוט מפיצה מיסאינפורמציה.
כשאת מדברת על מקרים שבהם את בסכנת חיים את מתייחסת לחוק. זה החוק קובע. פסיכולוגים בישראל כפופים לחוק. בדיוק כמו ברפואה רגילה. את בת 15 אם אני מבינה נכון. את מוזמנת בכיף ללכת לרופא משפחה ולבקש תור לגניקולוג למשל מבלי ליידע את ההורים ואת תיווכחי לדעת בעצמך שזה בסוף מגיע אליהם *פסיכולוגים ורופאים הם באותו מעמד מבחינת חיסיון חוקי של מטפל-מטופל במדינת ישראל*. (למשל: סעיף 49 בפקודת הראיות)
בקיצור, אני עזבתי את השיחה הזאת, אני יודעת שאני צודקת והוכחתי מעל ומעבר.
שבוע נעים :)
כשאת מדברת על מקרים שבהם את בסכנת חיים את מתייחסת לחוק. זה החוק קובע. פסיכולוגים בישראל כפופים לחוק. בדיוק כמו ברפואה רגילה. את בת 15 אם אני מבינה נכון. את מוזמנת בכיף ללכת לרופא משפחה ולבקש תור לגניקולוג למשל מבלי ליידע את ההורים ואת תיווכחי לדעת בעצמך שזה בסוף מגיע אליהם *פסיכולוגים ורופאים הם באותו מעמד מבחינת חיסיון חוקי של מטפל-מטופל במדינת ישראל*. (למשל: סעיף 49 בפקודת הראיות)
בקיצור, אני עזבתי את השיחה הזאת, אני יודעת שאני צודקת והוכחתי מעל ומעבר.
שבוע נעים :)
חח אני ממש לא בת 15 ואני ממש לא מטעה..
וכל אחד יעשה על פי דעתו
וכל אחד יעשה על פי דעתו
אנונימית
שימי לב לכל התגובות פה
כולם כותבים שאסור לה לספר, רק אומרת
כולם כותבים שאסור לה לספר, רק אומרת
אנונימית
היי אנונימית מה שלומך ?
קודם כל אגיד שזה בהחלט נשמע שאת מתמודדת עם סיטואציה מורכבת ולא פשוטה בכלל ואני רוצה לומר שאת לא לבד ושבהחלט השאלה הזו זו סיטואציה שמעסיקה רבים בני גילך.
שנית, אני רוצה לומר שאני לא מכיר אותך וכל מקרה הוא לגופו אבל בכללי הנה התשובה שאני מכיר לפחות מהלימודים שלי לשאלה שלך.
ברמת העיקרון כשזה מגיע ליחסי מטפל מטופל בהחלט יש חסיון אבל יש פה הבדל מאוד גדול שזה מגיע לקטין. החוק (שהמטפלים עובדים תחתיו ) והאסכולות הטיפוליות השונות מכירים בזה שלקטין אין את היכולות או הכישורים הקוגניטיביים המלאים להתמודד עם סיטואציות מגוונות ולכן על מנת להגיע לטיפול אפקטיבי נדרש ליצור מעטפת מלאה סביב המטופל הקטין. בתוך זה ישנו עניין מאוד עדין סביב הנושא כי מצד אחד על מנת להגיע לטיפול אפקטיבי נדרשת רמה של אמון בין המטפל והמטופל כדי שבאמת המטופל חריגים בנוח לספר דברים שיכולים לשפוך אור על הסבל ועל הבעיה ומצד שני בהחלט ישנם דברים שיכול להיות שיאמרו בטיפול על שהמטפל ירצה ליידע את ההורים על מנת שיהיו בבקרה על התנהגויות מסויימות שיכולות להיות מסכני חיים, הרסניות ואפילו לפעמים לדעת להעניק להורים כלים והכוונה שיוכלו גם הפ בתוך הבית לסייע בטיפול (לדוגמה בן שמתמודד עם ביטחון עצמי נמוך יכול להיות שהמטפל ירצה לבצע פגישה עם ההורים להסביר להם כיצד נכון להתנהג בבית על מנת לא להרוס התקדמות מסויימת ).
ולכן יהיו דברים שהפסיכולוג ירצה לומר להורים (וישאל אם זה בסדר ) ויש דברים שהוא חייב לומר להם ושם הוא לא חייב לשאול.
נתנו פה טיפ נהדר שהוא בהחלט לשאול את הפסיכולוג שלך מה מסגרת הדיווח שלו ומה הוא יספר או לא ולמה ואני בטוח שהא ידע להסביר את ההתנהגויות האפשרות והרציונל יותר טוב מכל אחד בפורום הזה ואז תוכלי בהתאם לבחור אם לשתף או לא . חשוב לי עוד יותר לציין שבשביל טיפול אפקטיבי אמון בין המטפל למטופל הוא קריטי ולכן להסתיר ממנו דברים יכןל לפגוע ביכולת שלו לעזור .
דבר אחרון אני מצליח להבין בין השורות שיש הרבה חשש מהתיוג של דיכאון ומההשתלשלות אירועים העתידה לבוא בעקבות האמירה שלך אז תני לי לעודד אותך שהדרך בין את אומרת לפסיכולוג לבין העברה לגורמים אחרים יכולה להיות ארוכה וסביר להניח שהפסיכולוג שלך ינסה להבין איתך ביחד בדיוק מה את מרגישה איך ומה אפשר לעשות כדי לעזור לפני שיערב גורמים חיצוניים אבל שוב אני לא מכיר את כל הסיטואציה ויכול להיות שגם יבחר לפעול אחרת בהתאם לחומרת הסיטואציה ושוב גם פ יכול להיות ששווה פשוט לשאול אותו לפני כיצד הוא חושב שהוא היה ניגש לסיטואציה כזו .
ככה או ככה המון בהצלחה בהמשך ואני מאחל לך ימים טובים יותר
קודם כל אגיד שזה בהחלט נשמע שאת מתמודדת עם סיטואציה מורכבת ולא פשוטה בכלל ואני רוצה לומר שאת לא לבד ושבהחלט השאלה הזו זו סיטואציה שמעסיקה רבים בני גילך.
שנית, אני רוצה לומר שאני לא מכיר אותך וכל מקרה הוא לגופו אבל בכללי הנה התשובה שאני מכיר לפחות מהלימודים שלי לשאלה שלך.
ברמת העיקרון כשזה מגיע ליחסי מטפל מטופל בהחלט יש חסיון אבל יש פה הבדל מאוד גדול שזה מגיע לקטין. החוק (שהמטפלים עובדים תחתיו ) והאסכולות הטיפוליות השונות מכירים בזה שלקטין אין את היכולות או הכישורים הקוגניטיביים המלאים להתמודד עם סיטואציות מגוונות ולכן על מנת להגיע לטיפול אפקטיבי נדרש ליצור מעטפת מלאה סביב המטופל הקטין. בתוך זה ישנו עניין מאוד עדין סביב הנושא כי מצד אחד על מנת להגיע לטיפול אפקטיבי נדרשת רמה של אמון בין המטפל והמטופל כדי שבאמת המטופל חריגים בנוח לספר דברים שיכולים לשפוך אור על הסבל ועל הבעיה ומצד שני בהחלט ישנם דברים שיכול להיות שיאמרו בטיפול על שהמטפל ירצה ליידע את ההורים על מנת שיהיו בבקרה על התנהגויות מסויימות שיכולות להיות מסכני חיים, הרסניות ואפילו לפעמים לדעת להעניק להורים כלים והכוונה שיוכלו גם הפ בתוך הבית לסייע בטיפול (לדוגמה בן שמתמודד עם ביטחון עצמי נמוך יכול להיות שהמטפל ירצה לבצע פגישה עם ההורים להסביר להם כיצד נכון להתנהג בבית על מנת לא להרוס התקדמות מסויימת ).
ולכן יהיו דברים שהפסיכולוג ירצה לומר להורים (וישאל אם זה בסדר ) ויש דברים שהוא חייב לומר להם ושם הוא לא חייב לשאול.
נתנו פה טיפ נהדר שהוא בהחלט לשאול את הפסיכולוג שלך מה מסגרת הדיווח שלו ומה הוא יספר או לא ולמה ואני בטוח שהא ידע להסביר את ההתנהגויות האפשרות והרציונל יותר טוב מכל אחד בפורום הזה ואז תוכלי בהתאם לבחור אם לשתף או לא . חשוב לי עוד יותר לציין שבשביל טיפול אפקטיבי אמון בין המטפל למטופל הוא קריטי ולכן להסתיר ממנו דברים יכןל לפגוע ביכולת שלו לעזור .
דבר אחרון אני מצליח להבין בין השורות שיש הרבה חשש מהתיוג של דיכאון ומההשתלשלות אירועים העתידה לבוא בעקבות האמירה שלך אז תני לי לעודד אותך שהדרך בין את אומרת לפסיכולוג לבין העברה לגורמים אחרים יכולה להיות ארוכה וסביר להניח שהפסיכולוג שלך ינסה להבין איתך ביחד בדיוק מה את מרגישה איך ומה אפשר לעשות כדי לעזור לפני שיערב גורמים חיצוניים אבל שוב אני לא מכיר את כל הסיטואציה ויכול להיות שגם יבחר לפעול אחרת בהתאם לחומרת הסיטואציה ושוב גם פ יכול להיות ששווה פשוט לשאול אותו לפני כיצד הוא חושב שהוא היה ניגש לסיטואציה כזו .
ככה או ככה המון בהצלחה בהמשך ואני מאחל לך ימים טובים יותר
אבל זה לא נכוו כשאני סיפרתי היא סיפרה לרווחה למשטרה לאמא שלי לאחים שלי לכל המשפחה לא פשוט לא
באותו הנושא: