מכירים את ההרגשה על האנשים שכבר לא בחיים שלכם אבל ישארו חרוטים אצלכם חזק בזיכרון?):

עבר מעל חודש. אני לא מפסיקה לחשוב עליו וזה לא מפסיק לכאוב . אני מרגישה עייפה כל פעם שאני חושבת עליו. הגעגועים הורגים אותי

שואל השאלה:
אוי אחותי מזדהה איתך
נןרא

כן:(

כן, ההרגשה הזאת מאוד מוכרת לי ומצלקת. אנשים שאתה מכיר תקופה ארוכה והחיבור שלכם חזק הופכים לחלק ממך, כשהם עוזבים זה מרגיש כאילו משהו נקטע ונלקח בלי רצונך. זאת הרגשה חסרת אונים של עצב ופספוס כבד. זה משהו שאנחנו צריכים לחיות לצידו ולא תמיד יש לנו מה לעשות בנידון אבל אנחנו חייבים להמשיך הלאה. אסור לנו להיתקע על אנשים שהעדיפו לעזוב אותנו/להתקדם בלעדינו, זה רק יגרום לנו להידחף למקומות חשוכים ולא לראות את הטוב שסביבינו. ההפסד הוא שלהם ומגיעה לנו הרבה יותר טוב מזה, מגיע לנו להרגיש טוב עם הלבד שלנו ולא לתלות את התחושות/הרגשות שלנו על אחרים. החיים שלנו יהיו טובים גם בלעדיהם, אנחנו חזקים, אנחנו עוד נשרוד ונגיע רחוק.