מה אני אמורה לעשות בסיטואציה הזו? (ארוך קצת)

אני עושה תואר.. לא חשוב במה אבל באחד מהקורסים זה קורס שמתחלקים לקבוצות של 12-15 איש ויש מנחה אחד לכולנו וכל אחד יש לו את העבודת גמר שלו.

אני בלשון במעטה במצב לא טוב (נפשית). כבר הרבה מאוד שנים אני תכף בת 25 ואני ככה מאז שאני זוכרת את עצמי מגיל 12 בערך.
ורק לפני שנה וחצי אובחנתי במספר דברים ביניהם דיכאון וחרדות והפסיכיאטר לא אמר על זה כלום כי לא דיברתי על זה אבל אני גם סובלת מדיסמורפיה ומהרגלים כפייתים של חיטוט בעור ומחשבות שווא

בכל מקרה המצב החמיר עוד משנה שעברה
וכשהתחילו הלימודים באוקטובר החלטתי להיות גלויה עם המנחה שלי כי לא רציתי שיחשוב שאני מהסטודנטיות שמזלזלות ולא עושות כלום (כי יש מלא מנחים שחושבים ככה ואז נוטרים לך טינה ודופקים את הציון שלך)
אז דיברתי איתו בפרטיות ואמרתי לו שאני אובחנתי בדיכאון וממש קשה לי והוא היה מאוד מבין ודיבר איתי ומאז כמה פעמים שאל איך אני. הוא שאל כל פעם אם יש לי עזרה ולא שיקרתי לו אמרתי לו שלא. אמרתי לו שאין לי אף אחד כי באמת אין לי, המשפחה שלי לא עוזרת ואין לי חברים שתומכים בי בעניין הזה אפילו שיש חברות שסיפרתי להן על זה, הן בעניינים שלהן.

והוא לא אהב לשמוע את זה והביא לי את המספר של היחידה לקידום סטודנטים משהו כזה שדואגים לתת סיוע נפשי לסטודנטים. לא פניתי אליהם.
והשבועיים האחרונים הייתה לי עוד פעם החמרה ובקושי התקדמתי עם העבודה והלכתי באמצע השיעור כשכולם היו צריכים להראות את העבודה שלהם כי באמת לא היה לי מה להראות
ואז המנחה שלי התקשר אליי יום אחרי זה ואמר לי "אני מקווה מאוד שלא תכעסי עליי אבל מסרתי את הפרטים שלך ליחידה לקידום סטודנטים" (אלה שמביאים סיוע) ואמר שראה שאני במצוקה והוא החליט שהוא כבן אדם לא יכול לעמוד מהצד ולראות את זה קורה כשהוא יודע שאני לא מקבלת עזרה
ולא ידעתי מה להגיד ואני עדיין לא יודעת איך לעכל את זה
הוא אמר שהם לא יכפו עליי שום דבר הם רק יצרו איתי קשר לראות מה קורה איתי ואם אני לא ארצה את העזרה שלהם אז אני לא חייבת

אבל אני עכשיו לא יודעת מה לחשוב ומה להרגיש, לא בא לי לדבר איתו ולהגיש את העבודה זה עבודה שצריך להציג מול כולם כולל מולו, לא בא לי לראות אותו לא בא לי לראות אף אחד גם העבודה שלי בקצב לא משהו בכלל
ואני מרגישה על הפנים