כתבתי קטע ליום הזכרון (מהות: פריקה, הנצחת הנופלים, דיון)

תמיד חלמת לעוף, תמיד חלמנו שנעוף ביחד על החיים. היה לך את הצחוק הכי אמיתי בעולם, שגרם לכולם לחשוב שאתה שיכור, למרות שהיית בכלל סאחי.
היה לך את המבט החולמני הזה, טסת לך במחשבות - בכדור פורח, בצפלין, מטוס ומסוק.
לא סתם התגייסת לחיל האוויר, הרי היית הילד שזרק מטוסי נייר בכיתה, תמיד חלמת לעוף.
"תגדל ותהיה גנרל" יהודה פוליקר שר, ולמרות שנולדת אחרי שנת 2000, תמיד חיבבת את השיר הזה, אבל לא רצית להיות סתם גנרל, רצית להיות טייס קרב.
תמיד חלמת לעוף, תמיד חלמנו שנטוס לטייל מסביב לעולם, נחצה יבשות וימים, בתנאי אחד - רצית לגור בארץ, רצית לחזור לקיבוץ שגדלת בו, רצית להטיס בדשא את הרחפן שלך שכל כך אהבת, גם הרבה אחרי שהטרנד עבר, ולא משנה כמה צעקתי עליך שאתה משחק בו כמו ילד קטן בחנות צעצועים, כי זה מי שהיית - פיטר פן, ילד נצחי, ילד שיודע לעוף.
תמיד חלמת לעוף, ומעולם לא פחדת ליפול. כיוונת הכי גבוה שיש ומעולם לא החטאת, וגם כשנפלת, זו לא הייתה אשמתך. היה לך מטוס, כמו שתמיד חלמת. עפת באוויר, היית ציפור חופשיה.
תמיד חלמת לעוף, אבל חלמת קצת יותר מדי ועפת הרבה יותר מדי רחוק; תמיד ביקשת לך כנפיים, אבל לא ביקשת להפוך למלאך.
תמיד חלמת לעוף, אז איך ולמה אתה עכשיו מתחת לאדמה?