מדוע האדם בטבעו שונא להיות בעצבות?

כי כשאדם שמח הוא מאושר
כשהוא עצוב הוא בדיכאון חרדות וכו'

כי מי אוהב להיות עצוב זה לא כיף

ככה נוצרנו

ככה נוצרנו

כי לאנשים יש צרכים ואם הצרכים האלה מתוודים אז הוא לא מגשים את עצמו.. דבר זה עושה אותו עצוב.. הצורך לסיפוק עצמי לא מגיע ומשאיר את האדם לא ממומש

כי ההורמונים שיוצרים עצב מקושרים לנו לסיטואציות רעות (אבולוציוני)

יש אנשים שאוהבים או מעדיפים להרגיש עצבות, אבל בכללי - זה גורם להרגשה לא נעימה מן הסתם.

כי שהוא עצוב אז הוא עצוב ולא כיף להיות עצוב

כי להיות עצוב זה מעציב וגורם לדיכאון

שאלה יפה
לא סתם אומרים שהאדם נמנע מכאב, עצב ורודף אחר ההנאה והאושר. סליחה אם המשפט לא מדויק.
מדוע אנחנו לא אוהבים עצב?

עצב משפיע על היומיום שלנו, הוא יכול
להשפיע על יכולתנו להתרכז, לישון וליהנות מפעילויות שבעבר מצאנו כמענגות.

עצב משפיע מכל הבחינות.
מבחינה פיזיולוגית ונפשית,
עצבות כרונית או עצבות חמורה עשויות להיות השפעות שליליות על הבריאות הנפשית והפיזית שלנו.
וכן, אנחנו רוצים להימנע מכאב או יותר נכון, בוחרים לרדוף אחר ההנאה.
"העיקרון מניע את האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימל"

מבחינה פסיכולוגית, עצב יכול להוביל לדפוסי חשיבה ואמונות שליליות. לדוגמה, אנשים שחווים עצב כרוני עשויים לפתח דימוי עצמי שלילי או להרגיש תחושת חוסר תקווה לגבי עתידם ולכן לרוב אנשים מעדיפים לוותר על חייהם.

מבחינה אבולוציונית - רגשות שימשו ומשמשים אותנו בעבר וגם בימינו.
הם עוזרים לנו להגיב לסביבה.
עצב קשור לאובדן, כישלון..
רגשות שליליים יכולים "להודיע" על איומים או בעיות פוטנציאליים, מה שמניע אותנו לנקוט בפעולה ולחפש פתרונות מהירים.

לדוגמא, אבותינו איבדו מזון או מחסה, עצב יכול לעורר אותם להכיר באובדן ולנקוט בצעדים כדי להחזיר או להחליף את מה שאבד, אך רגשות שליליים עדיין טמונים בהם.

אז בהכי פשטות- אנחנו נוטים להימנע מעצב מכיוון שזו תגובה טבעית למצבים או אירועים שליליים שיכולות להיות להן מגוון השפעות שליליות על הרווחה הפיזית, הנפשית והרגשית שלנו. בקצרה- הנפש שלנו.

אז עולה השאלה- "מדוע אנחנו רודפים אחר ההנאה ונמנעים מהסבל?"-

כיוון שזהו אינסטינקט טבעי המחובר לביולוגיה שלנו. רדיפת הנאה מקנה רגשות חיוביים כגון: אושר, סיפוק ושביעות רצון, שיכולים לשפר את הרווחה הכללית שלנו.
ועצב יקשור לרגשות שליליים כמו בדידות, חוסר תקווה וייאוש, שיכולים להיות בעלי השפעה שלילית על הבריאות הנפשית והפיזית שלנו.

כשאנחנו סובלים פיזית או נפשית אנחנו מיד מחפשים את המקום שיעזור לנו, שיתן לנו תמיכה.

אז מדוע אנחנו שונאים כאב?
זה גם תלוי, יש כאב שבני אדם אוהבים.
אבל אנחנו מדברים לרוב על כאב נפשי ולא פיזי.

אנחנו לא אוהבים את אותו כאב נפשי מכיוון שהוא יכול להפריע ליכולות שלנו לתפקד, להשפיע לרעה על מצב הרוח שלנו ולהפחית את איכות החיים שלנו.

כאב נפשי יכול להיות השפעה משמעותית על המחשבות, הרגשות וההתנהגויות שלנו. כאשר אנו חווים כאב נפשי, זה יכול להוביל למחשבות ואמונות שליליות על כולם.

מי שנאבק בדיכאון עלול לחוות תחושות של חוסר ערך וחוסר תקווה, מה שעלול להוביל למחשבות כמו "אני כישלון" או "שום דבר לעולם לא ישתפר", ובכך הם מובילים להתנהגויות כגון, נסיגה חברתית, ירידה במוטיבציה וכו'..

כאשר אנחנו בריאים נפשית, אנחנו יכולים ליהנות מהחיים, לנהל מערכות יחסים מספקות ולהתמודד עם מתח ואתגרים.


השאלה הזו גדולה להפליא. הודיע לי אם יש לך שאלות נוספות.

בקצרה, כשהאדם הקדמון היה עצוב או כאב לו אז הוא לא יכל לעשות את הפעולות שהיה צריך לעשות כמו לצוד וכו' ולכל עצבות זה דבר שמעכב את האדם וכתוצאה מכך הוא מנסה להמנע מזה

כי עצבות יכולה לגרום לבעיות בבריאות למשל וגם מבחינה דתית בשבילי חשוב לשמוח כמה שאפשר

תכלס זה לא באמת נכון
הרוב תמיד מתמסכנים וכשיש להם אופצייה לא להיות הם נשארים ככה

כי מטבע האדם זה להיות שמח

נשמת האדם חוצבה ממקום קדוש, ובקדושה לא שורה עצבות כלל, וככל שהקדושה רבה וגדולה יותר, כן השמחה שם הינה ביותר, וכמו בבית המקדש, שם היתה השמחה ביותר, שכן כשהכהנים היו בדוכנם - היו הלויים בשירם ובזמרם. ועוד אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
ומובא בספר ''ברית מנוחה'' (דרך הב' י''א ע''א), ובעוד ספרי מקובלים (''לבנת הספיר'' מקץ ס''ב ע''ב) שכל עבודת המלאכים וכל צבא מעלה הוא בשירה ובזמרה, והכל בכלות הנפש בעריגה וכיסופין.
ומובא בספר ''מנות הלוי'' להר''ש אלקבץ (אסתר א, ח, ע''א ע''א) שהטעם שהתינוק נרגע מבכיו כששרים לפניו, מפני שנפשו מורגלת בקול הנגינה של מעלה, שהרי לא מזמן נפרדה נפשו מאותה זמרה, ובפרט מכיון שטרם נתלכלכה בחטא לכך עדיין בנפשו קול הזמרה של מעלה, וכששומע זמרה - נרגע.
לכך נפש האדם שמקורה מהקדושה - בטבעה אינה סובלת עצבות.