מישהו פה שהיה דתי חרדי או מסורתי ויצא בשאלה

יש לי כמה חברים ממש טובים שירדו מהדרך

הם מרגישים נורא. פשוט כך.


יום יום האשמה עצמית, יום יום תסכול.

המצפון לא מניח להם, והנשמה לא פראיירית

היא לא יושבת בשקט כשמדחיקים אותה.

היא צועקת!! והצעקה הזו לא נותנת להם מנוחה.



מנסים לשכנע את עצמם ואת כולם שטוב להם אבל בפנים מרגישים #ההיפך הגמור

מנסים לרדוף אחרי האושר ולא מבינים שהם רק #מתרחקים ממנו_ _ _

זה נכון זה החששות הכי גדולות זה כמו לצאת מהארון
יש חששות שההורים יתאכזבו או לא ירצו לדבר איתך

החיים נהרסו כאלו אני מרגישה תקועה

שואל השאלה:
זהו שאני מאמינה שזה מה שהרגילו
אבל זה נשמע ממש קשה "לצאת מהארון" כלא מאמין

אני דתי ואני רק חושב על זה
כאילו אני כול הזמן חושב
אני מאמין? או שפשוט זה מה שהרגילו אותי אליו

מי שיוצא בשאלה הוא מרגיש תסכול יום יומי, הוא מסכן, מי שיש לו אמונה החיים שלו חיים טובים.

אם ההורים שלך לא יקבלו אותך אז לא מגיע להם להיות ההורים שלך(למרות שאני חושב שהם יקבלו את זה בסופו של דבר). ודבר שני תחשבי עד כמה הגיוני/לא הגיוני שאלוהים קיים. מאחל לך שתגלי מה שאת מחפשת (לא בשביל פרח למה סתם להאשים?)